הוא פּוֹרֵט כבר שנים,
על מְצוּלוֹת אבודים, של יבשת בלי בית.
עַל אֲזוֹבַי קִירוֹת, נִדְבָּקִים לַזִּיפִים, לַכָּרִית, לַנִּימִים.
הוא פּוֹרֵט כבר שנים,
בשתיקה כה זועקת,
מתגעגע מֶרְחָבִים קרובים.
הוא פּוֹרֵט שנים,
וְצִפְצוּף נְשִׁימַת תְּהוּדָתָהּ
מציף געגוע,
לחיבוק שעטף באמת,
כשהוא לא זכר מתי.
לְעִרְסוּל הַמֻּכָּר הַהוּא שֶׁל הַלֵּב,
כשמייתרים פרטו אולי פעם,
בין מִקְצָבִים של חשמל.
כל צליל מֵיתָר מקפיץ בלילה,
עוד פרצוף שנגע ונעלם,
עוד חריץ שֶׁנִּבְקַע,
בין פעימות הלב, לנקישות הרגליים.
בין שָׁדַיִם חשופים מידיי, לילד אבוד מידיי.
ילד שמחכה בשדות של חופש מותנה,
לכנף אחת של יונה.
צחורה בֶּאֱמֶת, לֹא בַּת שֶׁל זוֹנָה.
הוא פּוֹרֵט כבר שנים,
שביל אל השובך,
בו לב וגיטרה יָכְלוּ כבר, לנוח.
נכתב על ידי
ילדת טבע, אישה בת 50 ממעלה אדומים, בתאריך 06/05/2018
(סיפור זה נצפה 2,179 פעמים)