זהו, אין יותר צעקות של הילדים ואין רעש מונוטוני וקבוע של האישה. אני לבד לטוב או לרע. טוב, כך לפחות חשבתי עד שהכרתי אותה. זאת אומרת, לא שהכירו בינינו או שיצאנו לדייט, היא פשוט מגיעה מתי שהיא רוצה. לא שואלת ולא מודיעה, פשוט מופיעה, מתגנבת כאילו אף אחד, או במקרה הזה כאילו אני, לא משגיח בה.
היא מגיעה אומנם מתי שהיא רוצה, -היא יכולה להופיע בבקרים, כשמחלחלת אלי ההבנה שרק אני כאן במיטה ואין למי להיצמד, או בקניות, כאשר אני מחזיר למדפים את הכמויות הגדולות שאני עדיין קונה-, אבל יש לה גם שעות קבועות שבהן היא ממש אוהבת להופיע, וגם אם אני סוגר את הדלתות, ונועל את עצמי בכספת, היא תופסת אותי. כמו שעות הערביים, שהם השעות האהובות עליה. אתם יודעים, השמש שוקעת, סוגרת אצלנו את היום. הדימדומים זוחלים על האדמה כמו זרועות תמנון ולמרות שאני מדליק את האור בחדר ופותח מוזיקה רועשת, הם מצליחים להיכנס אליי לכל מקום, ומיד אחריהם היא צועדת כמו נסיכה לחדרי ואליי.
ניסיתי הכל, באמת.
ערב אחד קראתי לכל הבניין אליי, הזמנתי אוכל, שתיה, שמתי מוזיקה רועשת, וכשהחדר היה מלא, ממש מלא, אני משגיח בה צופה בי מהפינה, צוחקת לעצמה כמבינה שהכל שטויות. היא שלי ואני שלה. ממש זוג נשוי אנחנו.
בערב אחר, שתיתי קפה עם מישהי, כאילו דייט ראשון. היה נחמד, ישבנו בבית קפה ביפו רואים את הים וצוחקים עלינו, על הפו"פ ועל כולם. לקראת הסוף ראיתי אותה יושבת שני שולחנות לידינו ומנופפת לי בידה. השארתי למלצר שטר של 200 על שני כוסות קפה, השארתי לו גם את הדייט שלי, ופשוט ברחתי.
טוב, אפילו ניסיתי לעשות דבר שכבר שכחתי לעשות...סקס. באמת. נרות, יין, אפילו ריקוד. אבל עדיין ההרגשה היא שאני ב...שלישיה. היא תמיד כאן איתי, לא נפרדת ממני. ממש מכה.
אז ברחתי רחוק. התקשרתי לאיסתא, והטיסה הראשונה הייתה לוילנה. אפילו לא ראיתי את המחיר. למחרת הייתי בנמל בחמש בבוקר, ביקשתי את השורה האחרונה במטוס, שמתי כיסוי עיניים ונרגעתי. עוד באוטובוס שלקח אותנו מהמטוס לנמל התעופה, קפאתי מקור. אני מתכוון ממש קפאתי מקור, ממש רעדתי. אלוהים, מי יכול לחיות כאן???? אבל הנפילה הגדולה לא היה הקור, ולא השלג, ולא הגשם. הנפילה הגדולה היו הדימדומים. התברר שכאן כל היום הוא דימדום אחד גדול. ולא חשוב באיזה חלק של היום, בוקר צהריים ערב- הכל אותו דבר. מכירים את הסרט "דימדומים?" אז בטוח שהסריטו אותו כאן! אין שמש. אלוהים (בפעם השניה), גם קור וגם דימדומים.
לאחר יום של דימדומים קפואים, מעורב עם בדידות חזרתי לבת ים.
אם נשואים לבדידות אז עדיף כבר בישראל, לא?
נכתב על ידי
דולפין, גבר בן 61 מבת ים, בתאריך 20/04/2013
(סיפור זה נצפה 2,573 פעמים)
