נפגשים הכרויות בחינם
 • חדש ! לוח מודעות לשותפים לטיולים בארץ ובחו"ל לפרטים לחצו כאן • הוצאנו גרסאות חדשות של האפליקציה לאנדרואיד 1.3 וגרסה 4.0.9 לאייפון
בוקר טוב !
25 מרץ | 07:45
אורח [ התחבר/י ]
380 מחוברים
1 בחדר השיחה 
235 גברים, 145 נשים
לכתיבת סיפור חדש
ראשי
שתף ב- FB
+1 Google
קוביית מידע
זכויות יוצרים
  • כל תוכן שיועלה על ידי הגולשים לאתר ההכרויות נפגשים הינו באחריות הגולש שהעלה אותו. למען הסר ספק, יש לכבד את כל הדינים החלים על זכויות יוצרים, לרבות ובפרט (אך לא רק) חוק זכויות היוצרים 1911 ולא לעשות שימוש בחומרים של יוצרים אחרים מבלי הסכמתם המפורשת.
  • מצאתם סיפור שאיננו מקורי, הוא מועתק, משוכפל ו/או שחלים עליו זכויות יוצרים ? אנא צרו איתנו קשר ונטפל בכך באופן מיידי !
אלוהי האספרסו
בן אדם אחד, לאחר מותו, הפך, אין לו מושג איך, לבעל כוחות גדולים באיזה מין מקום לא מוגדר מלא חושך וקור ועם מערכות כוכבים שונות לגמרי. איכשהו הוא ידע, שזה יקום אחר לגמרי ושהוא יכול לדעת עוד... אך לא רצה וגם פחד לדעת. לא היו לו ידיים ולא רגליים ולא ראש ושום גוף בכלל. רק איזו מין תודעה ערטילאית לגמרי... כלומר, הוא היה הוא עצמו במחשבות, בזכרונות ובכל מה שהיה ידוע לו על עצמו - רק את גופו איבד.
אז מה עושים עכשיו. מה זה, חלום רע?! אך הוא ידע, שזה משהו אחר. שהוא מת באמת. הוא זכר את הכאב הקטלני של התקף הלב באמצע הרחוב ואת כל מה שרצה, לחמוק איכשהו בכוחותיו האחרונים לאיזו קרן זוית בצל של איזה בית, כדי לא למות מול כולם ולעשות פדיחות, כמו להקיא, או גרוע מזה...
אך כל זה היה בחיים הקודמים. ועכשיו?! האם אלו חיים?! ומה פשרה של תחושת הכוח העצומה הזאת. הצלילות האינסופית. החדות... וכאילו שמוחו קיבל כמה אלפי מאיצי טורבו כבירים.
כך נח לו, נים-לא-נים, איזה מיליון שנה בערך, עד שאפילו יצור סטטי כמוהו עשה לבסוף איזו תנועה. ומה היה הדבר הראשון שעשה. הוא ידע אינסטינקטיבית, גם בלי לחשוב, איפה נמצא כוכב לכת עם תנאים די דומים, לכוכב שלו, כדור הארץ, שאבד לנצח נצחים וכך תוך שניה הגיע לשם ושם בהרף עין של מחשבה שחזר לחלוטין את דירת הקרקע הקטנה שלו. הנה הספה המשומשת, שאחיו והוא גררו מטה מקומה שלישית אי שם, שעלתה רק שלוש מאות שקל. אותן המרצפות. כל החפצים. המחשב והצג המאונך. המטבח הפתוח ומיטת היחיד הבודדה.
חש הקלה מסוימת. תוך רגע החזיר לעצמו את גופו הקודם, כמו שהיה, בדיוק לפני התקף הלב הקטלני. זה פשוט היה הגוף שלו לו היה רגיל עם כל חסרונותיו וצורתו הלא מחמיאה. הוא אמנם הרהר לרגע, שהוא יכול להעניק לעצמו צורה של אל יווני אתלטי, אך אמר לעצמו, שינסה את זה אחר כך. לא עכשיו. בהנאה נכנס לנעלי הבית הישנות שלו. אלוהים-זוטא בנעלי בית.
אך מדוע שלא ישחזר גם את היקום הקודם המוכר לו?
זה דווקא לא בא לו לעשות, אם כי ידע שיעשה ביקורים פעם אך בקליפה אחרת. הוא הרי מת... בעיניהם.
שוב תהה מה עושים עכשיו. כל חייו מעולם לא החליט שום דבר. סתם נסחף לו ברוח כמה עשרות שנים עד שמת. עכשיו היה הכול תלוי בו. הוא היה, לכאורה, האלוהים של היקום החדש הזה, שעוד אין בו חיים.
היה אמור להיות, תוהו ובוהו, לא? אך נראה היה, שמערכות הכוכבים היו מסודרות היטב מראש, כאילו זו רק מציאות מדומה של איזה משחק מחשב סופר משוכלל. "להיות בורא". פה ושם ראה ננס לבן וננס אדום וסופר נובה וחורים שחורים ועוד דברים שלא רצה כלל לדעת עליהם. הוא הרי היה רגיל לעולמו הקטן והקודר וחשב בגדול רק בעולם המלים, שבו לפעמים נכנס לפרוייקטים עצומים, אם כי לרוב כתב סונטות.
נזכר בקפה,  משקה האלים!!!
מממ... חשב לעצמו. סוף סוף אוכל לקנות את מכונת הקפה המדהימה שקראתי עליה באינטרנט. לחץ של יותר מעשרים אטמוספרות. טחינה מיידית לפי הרמה הרצויה. דרגות שונות של הקצפת חלב ושלושה מיכלים פנימיים לשלושה סוגים שונים של פולי קפה.
במחשבה בלבד שלף מכונה בדיוק כזאת מהיקום הקודם שלו וגם הקים בהרף עין משהו תואם גנרטור, רק משוכלל פי מיליון, שיספק לו חשמל למכונת הקפה שלו. ובעצם גם לתאורה. אם כי הוא יכול היה משום מה לראות צלול וברור מעתה גם בחושך.
ואז שתה קפה... בלגימות קטנות... וחש חדוה פתאומית
ואז גם ראה פתאום את הצד המגוחך של העניין.
עם כוחות כאלה, כל מה שעשה בינתיים זה לשחזר את הדירה הקטנה שלו, את הגוף הסוכרתי השמן והדפוק ואת מכונת האספרסו, שבניגוד לזו שהייתה לו, הזולה עם הקפיץ שנעלם, שצריך היה לשחרר ממנה כל קפסולה עם צבת, הפכה עכשיו למכונה הטובה ביותר.
אלוהי האספרסו. מצחיק...
הוא הרי היה יכול לייצר לו איזו מין בר רפאלי אגדית פלוס, שיפה לנצח כמו ונוס של בוטיצ'לי ותאהב אותו בטרוף כל יום יותר ויותר. אך הוא ידע, שלא יוכל לשאת המצאה מוזרה כזאת. אשה... הוא נפגע יותר מידיי מנשים.
לכן הופיע פתאום בעולמו החדש גור עליז, נרגש וחביב של לברדור. כלב-על, שלא ידע שהוא כזה, שיכול לנשום במקום שיש אויר, או לא לנשום במקום שאין. שיודע הכול, אך זה לא מפריע לו ולא עוסק בזה ואפילו יודע לדבר, אך יעשה זאת רק כשהאדון שלו יבקש ממנו... אם בכלל. סופר-כלב.
אגמון פחד לדעת...
וכעת יכול היה לדעת הכול...
אבל הוא לא רצה.
רק באהבה של כלב אפשר לבטוח, הרהר לעצמו. היא נצחית. אתה הדמות החשובה בעולמו. מנהיג הלהקה הנערץ. גם אחרי שלוש שעות יקבל אותך, כאילו אתה אודיסאוס שחזר אחרי עשרים שנה. לעולם לא יקטר, או ינסה לשלוט בך. לעולם לא ישבור את לבך...
ולאגמון היה ניסיון בזה.
אבל כלב צריך גם לאכול. הבעיה שלברדורים משמינים כמו חזירים ובמיוחד אם יש להם אדון סטטי, שאוהב כל כך לאכול בעצמו.
וגם צריך להמציא שם לכלב.
מממ... אספרסו. מה יותר טוב מזה.
תוך רגע הופיעו מול אספרסו שמונה קעריות מלאות במזון כלבים משובח ביותר, שלא משמין כלל.
הבעיה שאספרסו הפסיק לכשכש בזנבו ואמר פתאום בקול רם: אתה בטח צוחק. אלוהים הכול יכול ביקום החדש הזה וכל מה שאתה נותן לי זה אוכל של כלבים, אפילו אם איכותי. תרביץ איזה כמה סטייקים, עופות בגריל, בשר כבש. משהו לעניין.
אגמון הביט בו באכזבה. לעזאזל. כבר תלונות. כבר ניסיונות שליטה. אפילו כלב חביב אני לא מצליח לברוא. שוב רצה להיות לבד.
הוא ידע שהוא יכול לעצב את התודעה של אספרסו מחדש, אך לא היה מוכן לעשות זאת. הוא אהב כלבים... וגם היו לו אולי אי אלו חצי עקרונות ישנים עוד מהיקום הקודם.
הביא לכלבלב-המדבר-בלי-רשות את כל האוכל שביקש לעצמו.
אספרסו זלל כמו חזיר קטן ואחר כך רבץ תשוש לגמרי מרוב אכילה. אחרי שעתיים מלמל: נו, מה עכשיו? אני צריך איזה דשא להתרוצץ בו, עצים לסמן שהאזור שלי וגם משהו לנבוח עליו, שועל, או חתול, או נער עם קטנוע...
אגמון נאנח.
לפתע מצא את הפתרון. הוא החזיר את עצמו ליקום הישן רגע לפני שהתמוטט מהתקף הלב. תיקן בשניה וריפא את לבו החולה של אגמון הישן. העלים את הסוכרת, לחץ הדם ושאר המרעין בישין והניח בידו התוהה רצועה המחוברת לכלב מהיקום החדש, אספרסו. רק שביקום הישן אספרסו היה כלבלב חמוד רגיל, שלא ידע כלום כמעט על העולם וכמובן לא ידע לדבר.
אגמון הישן התעורר. אשה זקנה ניגשה אליו בדאגה. אתה נפלת, אמרה בחשש. אתה צריך להגיע למיון. התעלפת.
לא, אמר אגמון הישן בחיוך בלתי צפוי אצלו, ותודה שדאגת לי. אני מרגיש בסדר גמור. סתם החלקתי פה על בננה.
הזקנה לא ראתה שום קליפת בננה, אך אגמון החדש מיהר לספק אחת כזו בהשקיפו מלמעלה.
טוב, סליחה, אמרה הזקנה. איזה כלב חמוד יש לך.
רק אז הבחין אגמון הישן בכלב החביב המחובר לקצה הרצועה הנתון משום מה בידו, כלבלב אולי בן שלושה חודשים, שרבץ כעת על המדרכה הלחה עוד מגשם ונרדם.
מאיפה הכלב הזה, שאל בתמיהה. מה לי ולכלב. הפסקתי לגדל כלבים וחתולים כבר לפני אחת עשרה שנה.
אך הזקנה כבר התרחקה לה. אולי לא שמעה אותו. אגמון הישן חיפש איזה שם על הקולר, או דיסקית על הצוואר או משהו ואכן מצא לבסוף איזה פתק עם גומיה על רגל אחת של הכלבלב. "הכלב הזה הוא שלך, מתנה ממישהי שקצת אהבה אותך...". (את הפתק כמובן כתב בשבריר רגע אגמון החדש). מממ... תהה אגמון הישן. הוא נזכר במישהי שפעם התכתב איתה ואפילו שלחה לו שנה טובה בדואר רגיל, אם כי מעולם לא נפגש איתה. רק היא יכולה להיות...
אבל אין לי שום חשק לגדל כלב. למי יש כוח לכל הקקי הזה. למי יש כסף לוטרינר.
אך כשבדק את כרטיס הלוטו שלו גילה לתדהמתו שזכה בפרס השני של חצי מיליון שקל.
מוזר... מוזר... מוזר..
גם כלב וגם כסף. מה יקרה לי עוד.
איזה כלב חמוד, קראה אשה בלונדית בת ארבעים ומשהו, שניגשה אל אגמון הישן. איך קוראים לו.
אספרסו, אמר אגמון הישן.
שם מגניב.
איפה קנית אותו, בקיבוץ אפיקים? כמה זמן הוא אצלך.
שלוש דקות אולי, השיב, זאת תעלומה.
אז בוא נשתה קפה ותספר לי על זה, אמרה.
אגמון הישן הביט בשמיים בתמיהה. זה עוד לא קרה לו. מעולם לא הזמינה אותו אשה לקפה ועוד נחמדה כזאת. לרגע הייתה תחושה לאגמון החדש, שלא היה אלא תודעה המרחפת באויר, שאגמון הישן ראה אותו. אך הוא לא ראה...
בבית הקפה עמד אגמון הישן לספר לבחורה החדשה על כל התלאות שלו ובעיות הבריאות, אך לפתע חש, שכל זה לא נכון עוד. נזכר בכרטיס הפרס השני החבוי בכיסו. החיים נראו קודרים הרבה פחות. אולי יחזיק בעצם בכלב. למה לא? ובמיוחד אם הבלונדית הזאת מתלהבת ממנו כל כך. זה לא סתם...
ואגמון החדש נשם סוף סוף לרווחה באופן מטאפורי, כי ריאות לא היו לו כבר, וחזר במהירות ליקום החדש שלו, יקום בו ריחף, או היה קיים כתודעה לבדו לגמרי.
איזה כיף, הרהר. עכשיו בואו ונבנה איזו טירה. מכאן ואילך תמיד היה מהרהר בשפת רבים משום מה כמו לואי הארבעה עשר ומה שעשה פעם על כרטיסי קרטון קטנים, כל ציורי הארמונות והטירות במניאטורות שלו, הפעם עשה את זה באמת וכך כוכב הלכת החדש ונקי האויר שלו, היפהפה, החל להתמלא בטירות וארמונות גוטיים מורכבים ומסובכים, שאף אחד לא גר בהם... וגם לא יגור לעולם.
הוא נהנה מבדידותו.
לא כלב, לא חתול, וגם לא הזעיר ביתושים, מלמל פעם לעצמו. רק הרים, נחלים, עצים, שיחים, פרחים וארמונות...
נכתב על ידי trubadur, גבר בן 58 מחולון, בתאריך 29/11/2014
(סיפור זה נצפה 1,972 פעמים)
לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]
סיפורים נוספים של trubadur
10/02/2016
06/02/2016
05/02/2016
05/02/2016
16/01/2016
18/12/2015
12/12/2015
07/01/2015
07/01/2015
13/12/2014
06/12/2014
06/12/2014