נפגשים הכרויות בחינם
 • חדש ! לוח מודעות לשותפים לטיולים בארץ ובחו"ל לפרטים לחצו כאן • הוצאנו גרסאות חדשות של האפליקציה לאנדרואיד 1.3 וגרסה 4.0.9 לאייפון
ערב טוב !
27 מרץ | 20:14
אורח [ התחבר/י ]
668 מחוברים
4 בחדר השיחה 
414 גברים, 254 נשים
לכתיבת סיפור חדש
ראשי
שתף ב- FB
+1 Google
קוביית מידע
זכויות יוצרים
  • כל תוכן שיועלה על ידי הגולשים לאתר ההכרויות נפגשים הינו באחריות הגולש שהעלה אותו. למען הסר ספק, יש לכבד את כל הדינים החלים על זכויות יוצרים, לרבות ובפרט (אך לא רק) חוק זכויות היוצרים 1911 ולא לעשות שימוש בחומרים של יוצרים אחרים מבלי הסכמתם המפורשת.
  • מצאתם סיפור שאיננו מקורי, הוא מועתק, משוכפל ו/או שחלים עליו זכויות יוצרים ? אנא צרו איתנו קשר ונטפל בכך באופן מיידי !
ענבל ושלף
היה הייתה פעם נערה בשם ענבל, שהייתה כל-כך יפה, עד שאי אפשר היה להביט בה. הדם קפא בעורקים... או בורידים. הלב הפסיק לפעום. צמרמורת בכל הגוף. ואחר-כך דמיונות וחלומות. הכול לאחר מבט אחד שלה ולאחר שרואים את דמותה בשלמות.
וכל מי שראה אותה, שוב לא יכול היה לאהוב כל בחורה אחרת. אין סיכוי. היא הציבה רף כל-כך גבוה, עד שגם נערות יפות ונאות אחרות, פשוט נראו מכוערות בהשוואה אליה.
לשלף היה כיעור יוצא דופן. כיעור מדהים. כיעור כזה, שציירים אוהבים לצייר אותו. לא היה בו שום פגם אמיתי, אך איכשהו הצרוף של העצמות, העור, הגידים, השערות וכל מה שלא יהיה, היה פשוט גרוע במיוחד. ואף אחת לא רצתה את שלף, כמובן. שלף גם לא ציפה לכך.
הוא חי בגפו.

יום אחד, כשצעד ברחוב ההומה כמנהגו, ראשו מושפל ומחשבותיו נודדות, שמע קול של נערה שואל אותו, איך אפשר להגיע לרחוב הרב קאפח.
הו, זה רחוק מפה, השיב שלף, בצד השני של העיר. תוכלי לקחת את אוטובוס 3 ואחר-כך תהיה לך קצת הליכה משדרות קוגל עד לרחוב הזה.
ואיפה התחנה? שאלה.
את יכולה ללכת איתי. אני יורד תחנה אחרי קוגל.
ואז הוא נשא את מבטו והתבלבל לגמרי, פשוט משום שהוא עמד מול הנערה הכי יפה בעולם.
היא דיברה איתי, הרהר מוקסם לעצמו. אני אזכור את זה כל חיי. ועכשיו היא הולכת לצידי... עם קצת דמיון תהיינה לי שלוש ארבע דקות, שבהן אוכל לפנטז, שהיא החברה שלי. הוא ידע, שאף אדם ברחוב שיראה את שניהם לא יחשוב כך, אפילו בטעות. הוא ידע עד כמה הוא מכוער ועד כמה היא יפה. ואכן נשמעו חריקות בלמים. אפילו התנגשות קלה של פגוש בפגוש. אנשים קפאו ונעמדו כשראו אותה ושלף חש גאווה, אפילו שהיא הייתה אשה זרה לחלוטין, נערה, עלמה, מי יודע בת כמה היא, שרק במקרה נעה לאותה תחנת אוטובוס לצידו.
ואכן היא לא דיברה יותר והוא לא ציפה לזה מצידה. בתחנה עמדו במרחק של מטר וחצי האחד מהשנייה. גשם החל לרדת, אך רק גשם קל. האוטובוס הגיע והיא התיישבה כמובן במושב אחר. וכך זה נגמר.
ובכן... לא בדיוק.
כמה ימים לאחר מכן שוב ראה אותה. הפעם היא באה מכיוון אחר והגיעה שוב לתחנה. היא נדה לו בראשה, אך לא דיברה. הוא נד בראשו חזרה. היא הציצה בסמרטפון שלה. יש עוד עשרים דקות מלמלה. שלפה ספר קטן מתיקה והחלה לקרוא.
שלף הציץ באלכסון. "ברכת האדמה" של קנוט המסון.
הוא חייך.
איכשהו היא ראתה את זה.
- מה, לא טוב?
להיפך, להיפך, נחפז שלף להגיב. אחד הספרים הכי יפים. בנאדם חזק כמו שור סוחב חצי בית על גבו, הולך לאיזה מקום נידח ומתחיל להקים שם יישוב. ספר מעולה!
רק אל תספר לי יותר, נחרדה. תן לי לקלוט את הסיפור בהדרגה.
הוא הביע התנצלות, אך היא נופפה בידה שזה לא חשוב.
הוא היה אנטישמי, אתה יודע, אמרה פתאום. אבא שלי כעס עלי שאני קוראת את הספר הזה.
נו, אז מה, הגיב שלף. גדולי הסופרים והמשוררים לא אהבו יהודים. אני מנתק בכלל יצירה מהיוצר שלה. רוב האמנים לא היו אנשים נחמדים. תראי את דוסטוייבסקי הפדופיל, המכור להימורים, השתיין, הראקציונר הדתי, המהפכן הקיצוני ואיזה ספרים  נפלאים כתב. או עזרא פאונד המשורר וכדומה.
אצלנו במשפחה לא חושבים כך. גדלתי בבית פטריוטי, אמרה. אבא שלי ואחי הגדול משתוללים כשהם רואים שאני קוראת ספר כזה.
שלף דיבר איתה במבט מושפל. הוא ידע שלא יוכל להחזיק מעמד ולנהל איתה שיחה, אם יתבונן בה ממש. העיניים שלה היו גדולות וירוקות-כחולות. המצב הרם. הגבות הנפלאות. הריסים הארוכים. האף המחוטב והפה הנפלא, שנראה כמו ציור של פה. החזה המלא המתנשם והמותניים הצרים. אלילה ממש. שלף לא האמין שהוא מדבר איתה.
ובזה זה נגמר.
היא נעלמה הפעם לשלושה חודשים.
ובינתיים שלף כתב עליה שלושה שירים, אחד יפה במיוחד, איתו תמיד הסתובב בכיסו ובשיר הייתה לה הקדשה. הוא תכנן לתת לה את הדף המודפס המנוקד ולהעלם בריצה, או סתם להעמיד פנים, שזה הדבר הכי טבעי שיש, או אולי להגניב את השיר בחשאי לתיק שלה. רק שלא יחשבו שהוא כייס.
כשראתה אותו, אמרה לו, היי, וסיפרה לו, שזה היום האחרון שלה בעבודה האיומה הזאת שעבדה בה לא רחוק ושתתחיל לעבוד בתל אביב.
מה את עושה?
מעצבת גרפית.
שלף התאמץ בכל כוחו והפעם התבונן בה באופן מלא ושלם. הוא ידע, שזו הפעם האחרונה, שהוא רואה אותה. בתור משורר קלט את כל היופי הבלתי נתפס שלה כמו ציור של בוטיצ'לי בתנועה. והיא אכן דמתה קצת לונוס העומדת על הצדפה.
תודה שדיברת איתי כמה פעמים, אמר שלף בקול נואש משונה. כתבתי לך משהו. הוא מסר לה את הדף המקופל עם הסונטה שלו, שיר ההערצה אליה ובלי לדעת מה שהוא עושה החל ללכת לכיוון ההפוך לתחנה.
היי, חכה רגע. מה אתה עושה. אתה לא מחכה לאוטובוס?
אך הוא לא ענה והמשיך ללכת, אלא, שלמרבה הפתעתו היא רצה אחריו, אחזה בשרוול חולצתו ובלמה אותו.
עמוד רגע לצידי, משוגע שכמותך, תן לי לקרוא את השיר בשקט!
הוא עמד דומם, ידיו שמוטות ומבטו מושפל לרצפה.
כאן התרחש משהו שלא יאומן ממש.
הוא חש את שפתיה נושקות ללחיו, אותו פה המצויר מעשה אמן ממש נוגע בעורו.
תודה, אמרה.
דמעות זלגו מעיניו.
מה אתה בוכה, יא משוגע. עזוב את האוטובוס. בוא ונשתה קפה ביחד. הנה, יש רולאדין לא רחוק.
אך שלף געה בבכי אדיר, כאילו ברק לבן פגע בו. הוא התפרק לגורמים. בחיים  לא היה לו בכי כזה. הוא לא הכיר את עצמו. הוא, הטיפוס של שמירת הפאסון והשליטה העצמית, מאבד כל רסן. זה הפחיד אותו. רק שייפסק כבר. מה תחשוב עליו. הוא רצה לברוח משם בריצה, אך היה אחוז חולשה. לא היה לו כוח לזוז.
היא חיבקה אותו וליטפה את שערו.
כל הרחוב הביט בהם.
הוא מצא את עצמו יושב בשולחן קטן מולה כשהיא מנגבת את דמעותיו בטישו ששלתה מתיקה.
חש בושה עמוקה.
נשם נשימה גדולה ונרגע... בערך...
זה פשוט משום שאת כל כך יפה... לחש לה. ואני... כל-כך מכוער.
אתה לא מכוער, הצהירה בתקיפות. יש לך פרצוף עם אופי ואני אוהבת את זה. פרצוף של אדם אמיתי. אתה יודע, שאתה דומה קצת לפנחס שדה.
ובכן, זאת לא מחמאה גדולה, מלמל שלף, שהחל לחזור קצת לעצמו. האיש לא היה בדיוק פאריס מטרויה... או לגולאס מ"שר הטבעות".
כן... אמרה וחייכה, אבל הייתה תקופה שכל הנערות בארץ רצו רק להיות עם פנחס שדה.
אבל, איך את יודעת את זה, תהה שלף. זה היה כל כך הרבה לפני זמנך. מה, גם את קוראת ביוגרפיות וכאלה.
לא..ביוגרפיות לא. פשוט דודה שלי סיפרה לי פעם, אחרי ששתתה כמה כוסות יין, שהיתה פעם עם פנחס שדה בצריף פח שלו על הגג. סיפרה שהיו לו איזה תשע מקטרות.
כן, זה היה בערך כל מה שהיה לו, מלמל שלף.
הוא נרגע כמעט לגמרי. לפתע היה לו קל יותר להתבונן בה, אם כי שני מלצרים התמוטטו עם שתי צלחות של מרק חם והיה בלגן מסביבם.
אני ציירת, אמרה. צריכה לעבוד כמוך וכל זה.. קוראים לי ענבל.
ולי שלף, אמר שלף. אני עובד במכבסה של דוד שלי. קשה שם. שונא כל רגע...
אה... כמו מרטין עדן אמרה. בספר של ג'ק לונדון. בחיי, אתה צריך לברוח משם. דוד או לא דוד...
שלף ידע על מה היא מדברת. גם הוא קרא את מרטין עדן.
אין לי תואר. אין לי כלום. אמר. מי כבר ירצה אותי. אין לי ידע בשום תחום.
אולי ספרן, או לקטור, או עורך לשוני, או משהו, תהתה.
מי יקבל אותי...
תפסיק להיות מיואש כזה, גערה בו והושיטה אצבע אחת. היא הצמידה אותו לסנטרו ולאט לאט הרימה את ראשו, ששוב היה מושפל למטה.
תהיה גאה בעצמך, אמרה לו. אנחנו עוד צעירים. אתה משורר. אני ציירת. למי אכפת מכל העבודות האלה. זאת רק פרנסה. יאללה, בוא נלך מכאן.
צעדו ביחד ברחוב שוב לתחנה.
טוב... אמר שלף, שראה אחרי כמה דקות את האוטובוס מתקרב. רציתי רק לומר לך המון המון תודה שעודדת אותי.
ותודה לך על השיר, אמרה וחייכה אליו חיוך מקסים.
איפה אתה גר בכלל. בהמשך של שדרות קוגל?
שלף סיפר לה איפה הוא גר. זה רחוב שקט ונחמד בפנים, אמר. יש המון ירקנים ומכולות בסביבה. חניה בשפע. לא שיש לי אוטו. שקט והרבה עצים.
טוב, להתראות.
הם לא ישבו באוטובוס ביחד. היא ירדה תחנה לפניו. יפה כל כך שאי אפשר להאמין. אפילו הגרועים שבערסים לא העזו להתחיל איתה. היא לא נראתה כמו איזו כוכבת מהוליבוד או דוגמנית. היופי שלה היה אחר. זה היה הדבר האמיתי.
שלף נד בראשו, כשהגיע לדירת שני החדרים השכורה שלו.
איזה יום מהמם.
היום הזה לבדו סיפק נושאים לאיזה אלף שירים בערך. מי היה מאמין. היא דיברה איתי. היא נשקה ללחיי. היא חיבקה אותי. עודדה אותי. אני שמכוער כל כך, שלא הייתי עוד עם אשה בימי חיי, אפילו שכבר בן  עשרים וארבע, אפילו שנראה כמו נער. היא הייתה טובה ונפלאה כל כך, הבוטיצ'לי הזאת. מי אמר שכל היפות הן ביצ'יות?
באותו רגע נשמעה דפיקה על הדלת. לא חזקה ולא חלשה. שלף הזדעזע. רק פעם אחת דפק על הדלת בעל הבית שלו, כדי לשאול אם הכול בסדר, חודש אחרי שעבר לדירה. הוא כבר גר בה חצי שנה.
ניגש, זועף קצת, לפתוח את הדלת. לא רצה אף אחד, שיסיט אותו ממחשבות החלום המתוקות שלו אודותיה.
אלא, שהיא עצמה, למרבה ההלם, הייתה זו שעמדה בפתח.
אהלן, אמרה לו. פתאום רציתי לראות את הדירה שלך. לא כל יום אפשר לראות דירה של משורר.
הוא לא יכול היה לדבר. הכניס אותה פנימה.
היא ראתה על שולחן הפלסטיק הרבוע קופסת פלסטיק עם קפה. פתחה ורחרחה אותה. נחלה עם הל, אמרה בסיפוק. בדיוק מה שבא לי עכשיו.
והיא שלפה קנקן קפה מלוכלך מהכיור העמוס והמלוכלך של שלף, רחצה אותו ועמדה מול הגז לבשל אותו על אש קטנה, כמו שצריך... כמו שאהב גם שלף.
הוא עדיין לא היה מסוגל לדבר. הם שתו בשקט.
אחר כך קמה. התהלכה בדירה הקטנה. הביטה על הדפסי התמונות. על השירים התלויים על הקירות. שיריו של שלף ושל אחרים. ראתה את מיטת היחיד הצרה שלו. הספה הישנה המשומשת. את הדירה שהיה מנקה בחופזה רק אם מישהו נדיר מבני משפחתו היה בא לביקור. ולא יותר מזה.
היא סיפרה לו קצת על חייה.
ענה מה שענה, עדיין המום לגמרי מעצם הנוכחות שלה בדירתו.
לבסוף קמה, נשקה שוב על לחיו בידידות והלכה לה לדרכה.
יום אחרי זה נהרגה בפיגוע.
נכתב על ידי trubadur, גבר בן 58 מחולון, בתאריך 06/12/2014
(סיפור זה נצפה 2,074 פעמים)
לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]
סיפורים נוספים של trubadur
10/02/2016
06/02/2016
05/02/2016
05/02/2016
16/01/2016
18/12/2015
12/12/2015
07/01/2015
07/01/2015
13/12/2014
06/12/2014