נפגשים הכרויות בחינם
 • חדש ! לוח מודעות לשותפים לטיולים בארץ ובחו"ל לפרטים לחצו כאן • הוצאנו גרסאות חדשות של האפליקציה לאנדרואיד 1.3 וגרסה 4.0.9 לאייפון
בוקר טוב !
25 מרץ | 07:49
אורח [ התחבר/י ]
381 מחוברים
1 בחדר השיחה 
235 גברים, 146 נשים
לכתיבת סיפור חדש
ראשי
שתף ב- FB
+1 Google
קוביית מידע
זכויות יוצרים
  • כל תוכן שיועלה על ידי הגולשים לאתר ההכרויות נפגשים הינו באחריות הגולש שהעלה אותו. למען הסר ספק, יש לכבד את כל הדינים החלים על זכויות יוצרים, לרבות ובפרט (אך לא רק) חוק זכויות היוצרים 1911 ולא לעשות שימוש בחומרים של יוצרים אחרים מבלי הסכמתם המפורשת.
  • מצאתם סיפור שאיננו מקורי, הוא מועתק, משוכפל ו/או שחלים עליו זכויות יוצרים ? אנא צרו איתנו קשר ונטפל בכך באופן מיידי !
אהבה, אמנות ואמונה...
רילקה נהג לומר לאהובות שלו: אל תאהבו אותי. אהבו את האהבה אלי!
פסיכולוגים נועזים לאחרונה החלו להצביע על כך, שאהבה, אמונה ואמנות, הן בעצם מחלות-נפש, שבמקרה קיבלו מוניטין בחברה. וכשחושבים על זה... מאמינים קיצוניים, אלו שאוהבים בלי גבולות ואמנים המתמכרים לאמנות שלהם בצורה טוטאלית, לכולם יש אישיות גבולית, חסרת כל היגיון, או מעצורים ולא מעט אובדנית.
הו, איזה מחלות-נפש מופלאות.
כי אהבה אמיתית היא בעצם חלום. לפעמים רואים זוג אוהבים נמרחים אחד על השני ועיניהם זוהרות כל-כך ולאנשים יש חיבה ויראת כבוד למראה הנדיר הזה... ואין הכוונה לחושקים הנחמדים והשאננים המשחקים אותה קצת ברמות הנמוכות הרבה יותר. יש משהו אלוהי באהבה... בלתי מובן... לא מהעולם הזה!
והציניקן שבך מביט בשני המאוהבים האמיתיים ואתה אומר לעצמך: הרי אין בהם כלום. אנשים רגילים שברגילים.. ובכל זאת, לא כך הם רואים זה את זה ברגע זה. אולי לנצח. או שאחרי עשר שנים יעלם כל הזוהר מהעיניים ותופיע העייפות הספקנית הקיומית הרגילה.
אנחנו בודדים לגמרי על הכוכב הזה הבלתי מובן המסתובב בחלל החשוך האינסופי והקר. המצאנו לעצמנו את האגדה הדתית הטמירה, על האבא הגדול שיצר אותנו, שדואג לנו כל רגע, שרוצה שנתעלה על עצמנו ונרחק מחטא וכו' וכו' וכו', כדי לחוש פחות לבד. פחות אבודים. וטוב שכך... אנשים דתיים באמת, שלא מציקים לאחרים, הם אנשים נהדרים. רק שמדור לדור הם פוחתים והולכים.
והמצאנו את האהבה כבועה ססגונית המגנה עלינו מפני הקיום הנורא כמות שהוא. אותו הקיום האיום, שבא לידי ביטוי ביצירה "הבחילה" של סארטר, או אולי של קאמי. הקיום העירום כמות שהוא. הבלגן הזה. הסידור הספציפי של המולקולות בכל מיני סדרים וצורות. ומה לעזאזל אנו עושים כאן. ובשביל מה?
ויש את האמנים הטוטאליים, שלא שואלים את עצמם כמעט שאלות. שהם בני מזל במובן הזה, שהם יודעים בדיוק מה לעשות. הם טילים מונחים למטרה ספציפית. כמו שאספן מטבעות נלהב, או קופסאות גפרורים, או גלויות, או מקטרות, או מה שלא יהיה, לא משתעמם ולו יום אחד בימי חייו. יש לו עולם משלו. אך לרבים רבים מאיתנו אין עולם משלהם. יש להם רק את העולם הקולקטיבי, שהוא, למען האמת, די עלוב. את החמימות של העדר הסתמי. אז הם עוטפים את עצמם בשכבות על שכבות של אנשים, שעושים כמותם, ובשנים האחרונות הופיעו כל בגדי המלך החדשים האלה: ההצהרות שאוהבים את החיים, מחייכים אל העולם, מנצלים כל רגע, כאילו שעם מיליונים של בני אדם ישקרו כולם בבת אחת תהיה לזה איזו שהיא ממשות.
מסכנים...
דרך האמונה, דרך אהבה, דרך האמנות אנו משמיעים בעצם קול נואש של זעקה: הצילו, הצילו, הצילו!. באנו לעולם הזה. לא יודעים למה. מדוע דווקא אנחנו היינו הזרעון שניצח את כל המיליונים. מה אנו עושים פה. תן לנו, אלוהים, קצת יותר מהחיים ממה שיש לנו. תן לנו אהבה אמיתית. הסבר ומובן לחיים. עטוף אותנו בחום. הענק לנו משפחה אוהבת, משימה טובה ואפשרית לביצוע ותחושה של כבוד עצמי ומשמעות אמיתית בחיינו.
חשים את זה במיוחד במוזיקה. אותה מוזיקה, שאתה מתחבר אליה בכל נימי נפשך ופתאום יש צמרמורת בעור ובלב. זאת הזעקה מדביר הלב, מהמקום הכי אישי שלנו. תנו לנו מובן. עודדו אותנו.
לרילקה הייתה האמנות שהגנה עליו, על כן לו סאלומה לא הצליחה לשבור אותו. רק את לבו... ורק חלקית. לא כמו שעשתה לניטשה, או לאותם שישה גברים מסכנים שהתאבדו בגללה. רילקה ניסה לכתוב בלי השראה וגילה שאין זה קשה כל עיקר, אך הפסיק לעשות זאת. זה היה פשוט פחות טוב. כמו הציורים המקצועיים של גויה, שרק העוזר המעצבן שלו, בעל הטעם המושלם, אוגוסטין, היה נד בראשו למראם, וגויה היה מקלל אותו בשצף קצף, אך מצייר את כל הציור מחדש, למרות שרוב הקליינטים שלו ואפילו מבקרי האמנות הטובים, לא היו שמים לב לשום הבדל. רק אוגוסטין.
אז רילקה ניסה לעודד את ההשראה על ידי נדודים. שינה והחליף נופים. ידידים שלו נתנו לו לפעמים לשהות בכל מיני אחוזות קיץ לבדו. וכך הגיע להישגים גדולים בשירים. כמו היינה בשירי הים הצפוני.
אמנים...
בני מזל אומללים. סובלים מההורים שלהם, שלא מכירים בהם, מהאחים, מכל הסביבה שלרוב לא תומכת. נתקלים בכל מיני מבקרי אמנות קטלניים. סובלים מעוני, רעב ושנים רבות של חוסר הכרה. וזוכים לכך בסוף חייהם, או רק לאחר מותם.
המאמינים לא זקוקים לשום הכרה. ביקורת לא מגרדת את עורם העבה. הם רק רגל אחת בעולם ורגל אחת בעולמות העליונים. הם זוהרים בתוכם. המאמינים האמיתיים. עוני וטרדות היומיום הם כאין וכאפס בעיניהם. חייהם משוללי חשיבות. יש להם את היכולת להתחבר לאיזה משהו מופלא, שכביכול מחוץ להם, אך אולי רק בתוכם. אשליית האשליות... או שמא הם צודקים?! מי ידע...
הרי מבחינה לוגית, לומר שיש צפרדע כתומה ענקית חכמה בצורה בלתי רגילה ושולטת בכל היקום ושבראה את כלבי הלברדור למשל לצורך טמיר, שעוד לא נודע לנו, או את הדולפינים... יש לזה את אותו ההיגיון הצרוף, שישנו באותם מגדלי קלפים מופלאים של האמונה. אך מי יכול להתווכח עם הצלחה. אלו הדברים הכי חזקים שיש. ספרי הדת מחזיקים הכי הרבה זמן מעמד. מאות ואלפי שנים. אלא, שאתה מהרהר לעצמך למשל על אמונת בני יוון. לאן נעלמו כל המאמינים האלה. הרי אי אפשר למצוא אדם אחד כיום בעולם שמאמין בזאוס, בהרה, באאוס, או בארטמיס. איך שקעה ונעלמה אמונה שלמה על כל סמליה והייתה כלא הייתה. טבעה בתהום הנשיה. וכן אמונות בני מצרים הקדומה ותרבויות עצומות נוספות. האם זה יכול לקרות גם לנו? לדת היהודית??
אין סיכוי, ישיב באופן אוטומאטי כל יהודי נלהב. אך מן הסתם זו הייתה תגובתו האוטומאטית של כל יווני בזמן הקדום, מצרי, או אצטקי. אין סיכוי...
ימים יגידו.
אך אנשים תמיד ימשיכו להאמין. תמיד ימשיכו לאהוב. תמיד ימשיכו ליצור אמנות. אם אלו אכן מחלות-נפש, שקיבלו במקרה מוניטין, אז איזה מזל, שיש לנו את הבאגים המקסימים האלה. ומי שאינו יכול להאמין, אינו יכול לאהוב, אינו יכול ליצור... מן הסתם חש אבוד לחלוטין בעולמנו זה חסר הפשר. הבעיה, שרוב בני האדם הם כאלה.
אני שמח שאני לא כזה.
אך זה סתם מזל.
אני רואה את בני המשפחה שלי: אנשים מוצלחים אחד אחד, מבוססים, קרייריסטים, שולטים בחייהם ביד רמה, בעלי תחומי עניין נוספים ודואגים לבני משפחותיהם בחום ובחיבה. ובכל זאת משהו חסר להם. נראה שהם כל הזמן מחפשים משהו נוסף. משמעות חדשה. בשורה. משהו בלתי מוגדר שמעבר לאופק. הם פשוט שפויים ומאוזנים יותר מידיי, חזקים ובעלי אופי. אין הם מכירים, למזלם, את האור הגדול, שאחרי הנפילה הכי חשוכה, או את העצב הקודר, של אי ההצלחה והאכזבה מעצמך. הם מכירים את החלק האמצעי הגדול של קופסת הצבעים הענקית. בעיקר את הגוונים הבהירים. כמעט ולא את הכהים. אז אין להם הרבה מה להשוות, והם גם חוששים מזה. הם מתבצרים במקום טוב באמצע. לכן אצל אמנים, מאמינים ואוהבים, הספקטרום פשוט גדול יותר. הם נדים על כל הסקאלה. מכירים את הגוונים הכהים ביותר וגם את הבהירים המסנוורים שממש לא נוחים לצפייה. זה שורש ההבדל בין העדר לחורגים מהעדר. ועל כן הם משלמים מחיר עצום של בדידות, דיכאון ואובדן, כאשר התמורה, שמגיעה רק לעתים רחוקות, הוא מבט נרחב יותר על העולם והקיום מפסגות שאנשי הגוונים הבהירים או השכנוע העצמי, שהוא באופנה כיום, לא מכירים. יחד עם זאת, מעטים היו מסכימים, לו זה היה ניתן לבחירה, לסחוב על גבם את סלע סיזיפוס העצום הזה של האהבה, האמנות, או האמונה.
עד כאן נאום הלילה הנלהב והלא עמוק במיוחד של עבדכם המשורר. יש דברים מוזרים מאוד שנכתבים בלילה באתרי ההכרויות עם שלוש או ארבע כוסות קפה. למרבה המזל, כל כך מעט אנשים קוראים אותם... (-:
נכתב על ידי trubadur, גבר בן 58 מחולון, בתאריך 08/12/2014
(סיפור זה נצפה 1,830 פעמים)
לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]
סיפורים נוספים של trubadur
10/02/2016
06/02/2016
05/02/2016
05/02/2016
16/01/2016
18/12/2015
12/12/2015
07/01/2015
07/01/2015
13/12/2014
06/12/2014
06/12/2014