נפגשים הכרויות בחינם
 • חדש ! לוח מודעות לשותפים לטיולים בארץ ובחו"ל לפרטים לחצו כאן • הוצאנו גרסאות חדשות של האפליקציה לאנדרואיד 1.3 וגרסה 4.0.9 לאייפון
חלומות פז !
27 מרץ | 04:49
אורח [ התחבר/י ]
176 מחוברים
1 בחדר השיחה 
132 גברים, 44 נשים
לכתיבת סיפור חדש
ראשי
שתף ב- FB
+1 Google
קוביית מידע
זכויות יוצרים
  • כל תוכן שיועלה על ידי הגולשים לאתר ההכרויות נפגשים הינו באחריות הגולש שהעלה אותו. למען הסר ספק, יש לכבד את כל הדינים החלים על זכויות יוצרים, לרבות ובפרט (אך לא רק) חוק זכויות היוצרים 1911 ולא לעשות שימוש בחומרים של יוצרים אחרים מבלי הסכמתם המפורשת.
  • מצאתם סיפור שאיננו מקורי, הוא מועתק, משוכפל ו/או שחלים עליו זכויות יוצרים ? אנא צרו איתנו קשר ונטפל בכך באופן מיידי !
אהבה לספרים וחינוך מסוג אחר
מה שהיה קל כל-כך פעם וטבעי, הפך בימינו, לכאורה, לאיזה הישג עצום ונדיר מאין כמותו. זה בולשיט. אמנם, האתגר של ההורים גדול יותר, אך כל-כך קל להסביר, איך לעמוד בו. ובמה מדובר, בקריאת הספרים, זה הכול... לא בכתיבת ערעור על תורת הקוונטים, או בחיבור סימפוניה, או פילוסופיה חדשה.
בילדותי בדימונה ובבאר-שבע כולם כמעט קראו. פשוט, לא היה משהו אחר לעשות, חוץ מלשחק בחוץ, או משחקי-לוח. הרחוב היה מלא ילדים, שהיו הולכים לספרייה וחלקם אפילו קוראים תוך כדי הליכה. הטיפשים הכי גדולים קראו... אמנם לא דוסטוייבסקי, אך חוברות של בדיחות, סינרומן וכל מה שקליל. קריאה היא בסך הכול הרגל, כמו רכיבה על אופניים. מי שמתחיל לקרוא, לא שוכח.
ועוד לא המציאו את המלה הרעה 'חנון', שנועדה לבזות ולהשפיל כל מי שחכם יותר, כל מי, שיש לו אוצר מלים נרחב, הבעה טובה יותר ויכולת להתגבר על משפטים מורכבים ולהבין דברים לעומק. כמו המלה 'פראייר', שפעם לא שמעו אותה בכלל, או 'פרופסור' בטון של גנאי, או 'שמאלן' בשנאה צרופה. אלו מלים שנועדו לשלוט בתבונה האנושית, שמאיימת על העדריות, הלאומנות, הדת ומה לא. כמה מפחידה, היכולת להתבטא ולחשוב... או להיות קצת יוצא דופן ולהביט אל העדר המתלהם מהצד ולראות אותו כמות שהוא. והעדר הזה ממש לא אוהב, שרואים אותו, כמות שהוא באמת.
בערבים משפחות עוד היו יושבות ביחד במעגל. משחקי הלוח, חייבו זאת, כמו המעגל של ה'ריכוז', שלא היה אלא חיקוי של מונופול כחול-לבן. או, חבילה הגיעה של קישון. אנשים לא היו זומבים בוהים שיושבים בשורה ורואים איזה סרט, אם כי גם תקופה זו כמעט נעלמה וכיום כל אחד מבוצר במחשב שלו, בפלאפון שלו ונחשף לבדידות, לזוועה, לרוע, לשטחיות אלימת הדיבור ומה לא... של ההמצאה המפוקפקת, ששמה אינטרנט, שהייתה יכולה להיות גדולה מהחיים, אך כשלה במשימה הזאת. דואר אלקטרוני למשל. לאן נעלמו כותבי המכתבים הנפלאים כמו סאלינג'ר, בלזק ופלובר. פעם כולם כתבו מכתבים ולא היה שום קושי בכך. גם מכתבים ארוכים. אני זוכר, שלאחר גיוסי, הייתה חליפת מכתבים מפוארת עם שני חברי ואפילו ויכוח כתוב בהפרש של כמה ימים על ניטשה. מי עוד מתווכח במכתבים, או מביע משהו יותר עמוק מהיי וביי. הדואר האלקטרוני, שלכאורה היה יכול לגרום לתקשורת מדהימה, עמוקה ורגישה, הפך לשטות של שליחת קבצים, או תמונות. לכמה מלים דלות. אפילו בני דורי הפסיקו לכתוב מכתבים, שלא לדבר על קריאה אמיתית, שכמעט חלפה מהעולם. לא רק קריאה סיפורית-תוכנית, שהיא כיף, של סופרים אהובים ומעניינים, אלא גם הקריאה האסתטית של הסופרים הטובים באמת, שהיא סוג אחר של הנאה, אך גם הוא לא היה נדיר פעם. כולם קראו קפקא למשל. מי קורא קפקא כיום...
גדלתי בבית של אלפי ספרים, אך שאר בני משפחתי לא היו אנשי ספרות. הם אהבו סופרים מעניינים, מרתקים והייתה בבית תצוגה מרשימה ממאות ספרי ילדים קלאסיים ולא איזו שטות של תקופתנו כמו מנהרת הזמן או קפטן תחתונים וכו' ועד לספרים של הסופרים הגדולים, בתנאי, שיש בהם עלילה מרתקת, או דמויות מעניינות. בני משפחתי לא קראו ולא קנו את ג'ויס, או פרוסט. לזה הגעתי לבדי.
ומוזר כמה בבית כזה של חובבי ספר הייתה התנגדות כה עזה לכתיבה שלי, עד לכינויי גנאי ממש. אך כל זה עוזר בסופו של דבר. ככל שישימו לך יותר רגליים, ככל שיכו בפטיש העוינות על ראשך, אם אתה אמן אמיתי, זה רק יחזק אותך. אמנים הם עקשנים במידה שלא תיאמן. פשוט אי אפשר לשבור אותם. מי שנשבר... לא נועד לכך. לא לכל אחד יועדה הויא-דה-לורוזה של האמנות, דרך הייסורים.
היה לנו תיק גדול ומרופט ולתוכו במשך כל השנה הייתה אמי משליכה מידי פעם את הלירות הגדולות והכבדות של פעם. וכך, כשהגיע 'שבוע הספר' האגדי, החג הגדול של בני משפחתי בתקופת הקדומים ההיא, היה כל אחד מצטייד בשקית מלאה מטבעות וקונה לעצמו, כאוות נפשו, שישה או שבעה ספרים. אמנם רק פעם אחת, כשהחליט אחי הקטן והפיקח, שהוא רוצה לקרוא את "קרתגו, המעצמה הימית" בגיל שמונה, או עשר, השד יודע, סירבו הורי לקנות לו את הספר, אך לאחר יום יומיים, כשראו כמה הוא עצוב, קנו לו את הכרך העבה הזה. הוא ניסה לקרוא אותו, אך הצליח רק לאחר שנתיים שלוש. בתקופה ההיא היו ספרניות מפחידות ממש. הספרים היו מסודרים לפי גילאים או כיתות ואסור היה לחרוג מכך. אך הורי יצאו למלחמות חורמה נגד מצודות הספרניות האלו ותמיד ניצחו. וכך היה לנו תמיד אישור חריג לקחת ספרים מכיתה ח' למשל גם בכיתה ג'.
בתקופתנו הספרים המסכנים לא יכולים כלל להתחרות במחשבים, בטאבלטים, במשחקי המחשב, בכל השטות המבחילה של פטפוטי הווטסאפ השטוחים, הפייסבוק ושאר ההבלים. וכך צומחים דורות עילגים לחלוטין. הוטנטוטים ממש. וכל דור גרוע ממשנהו. אוצר מלים של מאות מלים במקום אלפים, הבנה דלה וחוסר יכולת להבין משפטים עמוקים, רעיונות מורכבים ומשחקי מלים. פעם ילדים בכיתות ג', ד' קראו את ז'ול וורן, פנימור קופר, קארל מאי, אריך קסטנר ועוד רבים אחרים והדמיון שלהם התעשר בצורה בלתי רגילה. כיום, בלי קריאה, גם הדמיון של הילדים והנערים דל מאוד. כי בטלוויזיה ובעולם הסרטים מאכילים אותך בכפית כמו חולה אנוש. בתהליך הקריאה אם כתוב 'כלב מפחיד', אתה ראשית צריך לארגן את אותם הסימנים השחורים, האותיות, לכדי מובן של מלים. אחר כך להתגבר על הסידור של המלים במשפטים. ואחר כך לבנות תמונות המשתלבות עם מה שידוע לך על החיים והעולם. וכך אם היה כתוב 'כלב מפחיד', כל אחד היה בונה בצורה אישית את הכלב שאותו אישית מפחיד. היה תהליך של בנייה של משמעות.. העשרת אוצר המלים והדמיון, ולא כשאתה יושב ובוהה פסיבית בדמות של כלב אחת ויחידה המרצדת על המסך. מי שקרא פעם את "כלבם של בני בסקרוויל" תיאר לו את הכלב בצורה אחרת. ונערים מתבגרים לפני תקופת האינטרנט והפורנו היו מחפשים משפטים מגרים ב"ליידי צ'טרלי הצעירה", "פאני היל" וספרים אחרים. זה היה הדור האחרון, שעוד התגרה ממלים.
והטריק הוא כל כך פשוט לגרום לילדים לקרוא גם בתקופתנו. שלוש עשרה שנים הייתי עקר-בית, כי לגרושתי הייתה קריירה מפוארת, וחוץ מלכתוב כל יום שבע-שמונה שעות, לבשל, לכבס וכו', הייתי המון עם הילדים ולא נתתי להם לשבור אותי, כמו שהורים-חברים רכרוכיים בתקופתנו נותנים לילדים שלהם, עד שפעם ממש לא האמנתי למראה עיני, כשראיתי מציל מגודל שרירים מתחנן לגננת בגן של בתו, שתבוא להוציא אותה מהרכב, כי היא לא מוכנה לצאת והילדה השובבה המשיכה עם ההצגה שלה, כי פשוט נתנו לה והיא חשה את כוחה. מי בדור שלי היה מעלה בדעתו בכלל לומר לא, לאבא, או לתעתע בו. רוב האבות לא היו מגיעים כלל לבית הספר, או הגן. כל הטריק בלהיות אבא טוב זה להיות מרוחק, לא מובן ומסתורי מצד אחד ומהצד השני להעניק שפע של אהבה, רגישות ותשומת לב לילדים. האם זה בלתי אפשרי, הצרוף הזה. כלל וכלל לא בלתי אפשרי.
כדי לגדל ילדים קוראים בתקופתנו המתכון הוא פשוט. ראשית חייבים להיות להם בחדר הילדים ובכל הבית עצמו כמה מאות ספרים. הרי פעם, אנשים היו מאחרים חברים ומתגאים בספרים שעמדו להם בסאלון וכל מבקר היה דבר ראשון מעיף מבט בכותרות הספרים. ספרים היו נכס חשוב יותר מספה, או סוג של מקרר חדש, שרובם היו אז אמקור וזהו. פשוט שיהיו ספרים בבית ובמיוחד בחדר הילדים. ולעשות מנוי לספריה הקרובה. מה כל כך קשה. אם הספרים לא עומדים כיום בתחרות עם שאר אמצעי הבידור הנוצצים, אז אפשר להתייחס לקריאה פשוט כעבודה נחוצה. אפיק פרנסה נוסף. משהו חשוב מאין כמותו. לשלם לילדים, בקטנה, כדי שיקראו ספרים. וההוכחה היא הניסיון שלי. בני האמצעי, על אף הבית בו גדל, היות והוא עקשן גדול, החליט שהוא לא קורא ספרים. עשיתי שמיניות באויר, אך הוא סירב לקרוא. ואז החלטתי לנקוט באמצעי לא מקובל. ידעתי, שהוא אוהב לנצח בכל תחרות, או לנסות לפחות בכל כוחו, על כן ארגנתי תחרות קריאה לחצי שנה. הראשון שיקרא חמישים ספרים, ולא משנה איזה, יקבל מחשב חדש וטיול לחוץ לארץ, אמרתי. אך תהיה שאלת בדיקה על כל ספר. אי אפשר יהיה לחפף. (בעצם המלה 'לחפף' אולי לא הייתה עוד בתקופה ההיא). אז התחילה התחרות. לעצמי הקצבתי מאה ספרים לחצי שנה, כי, מסתבר, שהיה לי דימוי טוב מידיי על עצמי כחובב ספרות. נגלתה ערוותי והילדים לא האמינו כשאמרתי להם שקראתי שישה בלבד. בושה וחרפה. הם, בכל אופן, התלהבו בצורה בלתי רגילה ובסופה של התחרות ובהפרש של ספרים ספורים, ניצח הבן האמצעי, אותו אחד שסירב לקרוא בכל הוד עקשנותו. אמנם חלק מהספרים היו קלילים, כמו דנידין, חסמב"ה וכדומה, אך חלק גם ספרים טובים. ובכל אופן, לא זו הייתה הנקודה. הוא קיבל את המחשב שלו ואת הטיול לאיטליה ונותר לו הדימוי של המנצח. כיום הוא בן עשרים ושמונה וקורא בלי סוף. תחרות פשוטה. פיתוי חומרי. והנה, אדם שהיה הופך לעוד ילד, נער ומבוגר עילג ודל דמיון ומבע, הפך לאדם משכיל, שכיף לדבר איתו. כי הפחד הכי גדול שלי היה בזמנו, שיגדלו לי ילדים אופייניים לתקופתנו, אנשי חומר בלבד שטחיים, שיהיה בלתי אפשרי לחלוק איתם את עולמי הפנימי והיצירתי. וגם על עצמי למדתי משהו. הדימוי העצמי שלי הוא חיובי מידיי וקשקוש גמור. מאותו יום הגברתי את הקצב בגדול של קריאת הספרים שלי עצמי. קל לתת עצות ולהיות מחנך דגול, אך לחנך את עצמך מחדש, זה סיפור לא פשוט... מה הפלא שהסופר האהוב עלי הוא ברנרד מלמוד. הוא היה אדם אופטימי והאמין ביכולתו של האדם לשפר את עצמו במו ידיו. אם כי גם אצלו זה לא היה פשוט ולרוב ההצלחה הייתה חלקית בלבד. על כן יצירותיו טובות כל כך.
אם ילד, או נער, היה צריך להרוויח את דמי הכיס המוגדלים שלו על ידי קריאה, שבסופה תהיה גם שאלת הבנה, שתמנע טיוח של כאילו קריאה... כבר שני דורות היו נראים אחרת. אך ההורים ויתרו גם על עצמם וגם על צאצאיהם. נוצר מין דור רכרוכי של הורים, שממש קשה להאמין שהוא קיים. אנשים נפרדים מהילדים שלהם בשער הגן או בית הספר בחיבוקים ונשיקות אינסופיות, שהילדים עצמם כלל לא אוהבים, כאילו הם עומדים לא לראות אותם לשנתיים לפחות ולא לשעות ספורות בלבד. חיילים החלו לבכות בהלוויות, מה שלא עשו פעם. צעירים בתיכון החלו להתחבק בלי סוף ולנשק אחד את השני על הלחי. מוזר ביותר. כל העולם התהפך. והלחץ החברתי, שתמיד היה חזק בגיל הנעורים, הפך עם כל תוכנות הקשר במחשב ואלים וקיצוני נפשית עוד יותר. כל כך קשה להיות צעיר מעמיק ונבון בתקופתנו. ישר ידביקו לך שפע של כינויי גנאי וזלזול ובגיבוי מלא של עולם התקשורת הרשמי. היפה והחנון למשל. מדוע כל הדיכוטומיה המזויפת הזאת, כאילו כל צעירה יפה היא סתומה וכל צעיר אינטליגנטי ומשכיל הוא גם מגוחך ועלוב מאין כמותו. חיזוק הסטריאוטיפים, עם המגמה הנסתרת להפוך את כולם לכבשים. קל לשלוט ולנווט אנשים טיפשים ודלי מבע. את זה הבינו כבר מזמן כל המשטרים השתלטניים.
וכל הטריק בלהיות הורים טובים הוא: הפרדה בין האב לאם. בעוד שהאב צריך להיות מרוחק קצת יותר, בלתי מובן, מפחיד קצת ומסתורי, על האם לפצות על כך בשפע של אהבה ורוך ולהפנות כל בעיה שנקרית, אם היא לא מצליחה לפתור אותה בעצמה, אל דמות האב המיתולוגית. ועל האב לפצות על הצד הזה שבו, שמקל על יצירת חינוך הולם, על ידי שפע של אהבה, הומור ותשומת לב בשעותיו הפנויות. אך תמיד תמיד לשמור על קצת דיסטנס. לא להפוך לחבר של הילדים. זה רק מזיק להם. לשמור על גבולות חזקים כמו בטון במיוחד בילדות. בגיל הנעורים ומרד הנעורים אין טעם להתעקש יותר מידיי. אלו רק כמה שנים קשות. הם חצי ילדים וחצי נערים. הם מורדים בכך כדי לבנות את אישיותם העצמאית. צריך להיות נבון ובעל סבלנות עצומה בתקופה הזאת ובכל זאת לשמור על הגבולות, גם אם הקירות גמישים יותר. ואז פתאום הם מתבגרים סופית, אפילו אם עדיין צעירים מאוד, ואם חינכת אותם נכון הם יהיו החברים הכי טובים שלך לעשרות שנים ארוכות. אך לא חברים במובן של לעמוד על אותה המדרגה. זה אולי רק בתקופה מאוחרת הרבה יותר. הם עדיין זקוקים לפחות לתדמית של דיסטנס וגבולות.
מי שאוהב ספרים באמת, לא קורא אותם פעם אחת בלבד, אלא כל חייו, לפחות את הטובים שבהם, או אלו שהוא אוהב משום מה. בכל קריאה אתה מגלה משהו אחר, במיוחד בספרים המורכבים. רק בקריאה העשירית בערך של "החטא ועונשו", גיליתי שסוידריגאילוב, שעם השנים עניין אותי הרבה יותר מראסקולניקוב המבולבל, לא אוהב מים, מפחד ממים, ימים, נהרות וכדומה ולא אוהב כלל לשמוע את הרוח עובר בצמרות העצים בערב. סולד מזה. והערצתי את תשומת הלב של דוסטוייבסקי לפרטים.
אחד הספרים האהובים עלי הוא "פרקי חיים של דובין" של ברנרד מלמוד. הוא מתאר ביוגרף בן חמישים ושש, שנתקל במחסום כתיבה על אמן, שכל כך שונה ממנו מהותית, ד.ה.לורנס, כוהן המין של זמנו, אך בעצם גם אחד מהסופרים הגדולים. ואז נכנסת לחייו של דובין צעירה מבולבלת בשם פאני וההמשך משעשע וגם גורם הזדהות. התחלתי לקרוא את הספר הזה בגיל חמש עשרה וכל כמה שנים אני קורא אותו מחדש. פתאום גיליתי, שהגעתי לגיל של דובין, וזה היה משונה. כי ספר נראה לך אחרת לגמרי, כשאתה קורא אותו צעיר, או כשאתה קורא אותו בגילאים אחרים לגמרי. הפרספקטיבה משתנה עם הניסיון. גם האופן בו נראים החיים.
מלמוד התמחה בתיאור שלומיאלים ושלימזלים בסיפוריו הקצרים ובתאור של late bloomers ברומנים שלו, אלו הנכשלים תחילה, אך 'פורחים במאוחר'. ככל שאתה מתבגר אתה נתקל סביבך בסיפורים אנספור של כשלונות רבים והצלחות מעטות. רוב האנשים לא שולטים כלל בחייהם. נסחפים ברוח. נופלים ומנסים לקום מחדש. על כן הנושאים של מלמוד רק מתחדדים. הוא לא הסופר הנערץ עלי. יש רבים שטובים ממנו. אך הוא הסופר האהוב ביותר. אני מזדהה עם הנושאים שהוא בחר וגם עם הדידקטיות הסמויה שלו, אם כי אני מוצא בה טעם לפגם מבחינה אמנותית טהורה. אך מלמוד נותן תקוה לבני האדם... ולפעמים ברגעי שפל זה ממש מעודד אותך. כמו בספר "חיים חדשים", סימור לוין ההומלס העלוב, מסתכל לרגע בקרן שמש המבליטה את הנעל הקרועה שלו ורואה את היופי החד פעמי של המראה. וזה גורם לו לחשוב פתאום, שהוא יכול לעשות משהו טוב קצת יותר בחייו. והוא אכן עושה זאת... אם כי זה קשה מאוד. אך הגיבורים של מלמוד אולי בגלל האופטימיות שלו, חזקים הרבה יותר מהאדם הממוצע. יעקב בוק, תואם בייליס, הוא אחד מהחזקים ביותר. ספר מדהים. או כוח האהבה העצום של פרנק אלפין ב"העוזר", תואם יעקב אבינו.
הספר, שהכי השפיע עלי בחיים, הוא: "דיוקנו של האמן כאיש צעיר" של ג'ויס. האפיפאניה, ההתגלות, שנגרמת לסטיפן הצעיר, כשהוא רואה את הצעירה היפה המהלכת יחפה על החוף ומבין שלא נועד להיות כומר, אלא אמן ולנסות לבטא את כל היופי הזה... זה היה הקטע, שבגללו החלטתי להיות סופר, אם כי ,לדאבוני, יצאתי בעיקר משורר. אך עם השנים השלמתי עם כך... ולפעמים אני מפצה את עצמי עם יצירות שיריות סיפוריות ענקיות.
הוירטואוזיות של ג'ויס, הגאודי של המלים, הותירה בי רושם עמוק. מה שאפשר לעשות בפרוזה. זרם התודעה, הכל כך קשה לביצוע הזה, שרק סופרים מעטים בחרו בו וההבדל בין ג'ויס ווירג'יניה וולף, שלא הצליחו לשלב אותו עם עלילה משכנעת, לעומת אלפרד דבלין עם "ברלין אלכסנדרפלאץ" והאסיר המשוחרר שלו בעל היד האחת. ובכל זאת, ברמת הדף, ג'ויס ווירג'יניה טובים מדבלין.
פסגות הספרות הנישאות.
בניגוד לבני משפחתי, שלא התעניינו במדיום עצמו, אלא רק בסיפורים המעניינים של הספרות, לי תמיד היו שתי הנאות שונות. לרוב, אני אוהב לקרוא כמותם ספרים מרתקים, תוך כדי פיצוח גרעינים או זלילת משהו, אך כשאני במיטבי, אני מתמודד בריכוז גבוה יותר עם יצירות ספרות אמיתיות. הדבר הטהור עצמו. האמנות לשמה. שמורת הטבע של המעטים...
לפגוש אדם קורא ולדבר איתו זה כיף אמיתי, אך כל כך קשה למצוא כבר אנשים כאלה. נותרו כל כך מעטים. לפני מספר שנים יצאתי חודש עם מישהי, שלמדה איתי בחוג לספרות כללית והייתה תלמידה טובה ממני... והנה... לאחר כל השנים האלה גיליתי אשה, שהפסיקה לקורא לגמרי ושלא הבינה מלה אחת בשירים שלי. רואה רק סדרות טלוויזיה ואפילו הדיבור שלה הפך דומה לדיבור של אדם עדרי מן השורה, אחד שאתה יודע מראש מה הוא הולך לומר על כל נושא ונושא.
מדוע זה קורה... מעולם לא הבנתי. מדוע אנשים נבונים מפסיקים לקרוא. והרי זכרתי אותה כשהייתה צעירה, איך התפעלה מספרים וסופרים בהם נתקלה. מה קרה לה...
והרי ראיתי גם את ההורים שלי מידרדרים מספרים של ממש, ולו סיפוריים, אל הרומנים הרומנטיים אצל אמא שלי וספרי המדע הדמיוני והבלשים באנגלית של אבי.
העייפות, השחיקה... מן הסתם.
אך כאיש ספרות כל כך קשה לי להבין זאת.
אני כל כך אוהב ספרים.
לאחר שאתה מסיים ספר אמיתי אתה חש ממש טוב עם עצמך. לאחר שאתה קם מאיזו תוכנית טלוויזיה, אתה יכול לחייך, להיות משועשע, לחוש טוב יותר אמנם לתקופה קצרה, אך בסופו של דבר אתה חש ריקנות. לא בנית שום דבר חדש בתוך עצמך. לא התפתחת. סתם העברת את הזמן...
אך האם בשביל זה באנו לכאן, לעולם הבלתי מובן הזה, רק להעביר את הזמן.
נראה שיותר ויותר אנשים מאמינים בכך ומגשימים זאת בכל כוחם.
מסכנים...
נכתב על ידי trubadur, גבר בן 58 מחולון, בתאריך 13/12/2014
(סיפור זה נצפה 2,078 פעמים)
לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]
סיפורים נוספים של trubadur
10/02/2016
06/02/2016
05/02/2016
05/02/2016
16/01/2016
18/12/2015
12/12/2015
07/01/2015
07/01/2015
13/12/2014
06/12/2014
06/12/2014