נפגשים הכרויות בחינם
 • חדש ! לוח מודעות לשותפים לטיולים בארץ ובחו"ל לפרטים לחצו כאן • הוצאנו גרסאות חדשות של האפליקציה לאנדרואיד 1.3 וגרסה 4.0.9 לאייפון
ערב טוב !
24 אפר | 22:06
אורח [ התחבר/י ]
761 מחוברים
13 בחדר השיחה 
484 גברים, 277 נשים
לכתיבת סיפור חדש
ראשי
שתף ב- FB
+1 Google
קוביית מידע
זכויות יוצרים
  • כל תוכן שיועלה על ידי הגולשים לאתר ההכרויות נפגשים הינו באחריות הגולש שהעלה אותו. למען הסר ספק, יש לכבד את כל הדינים החלים על זכויות יוצרים, לרבות ובפרט (אך לא רק) חוק זכויות היוצרים 1911 ולא לעשות שימוש בחומרים של יוצרים אחרים מבלי הסכמתם המפורשת.
  • מצאתם סיפור שאיננו מקורי, הוא מועתק, משוכפל ו/או שחלים עליו זכויות יוצרים ? אנא צרו איתנו קשר ונטפל בכך באופן מיידי !
התפכחות
יום אחד אתה מבין פתאום, שזה כבר לא יקרה. לא כאן ולא באתרים אחרים. זה נגמר. בדורות הקודמים זה היה הרבה יותר פשוט. אנשים ויתרו ופרשו לחיי בדידות מכובדים. הסתפקו בסוגים אחרים של אהבה: לילדים, לנכדים, לא באותה האהבה המופלאה של הנעורים והעלומים. אבוי למי, שחווה אהבה אמיתית בימי חייו, לקיצוניים, לבלתי מתפשרים. הוא תמיד יתגעגע אל אויר הפסגות. כל הנשים האחרות, לאחר האובדן הבלתי נמנע של אהבת חייו, תראנה לו, כהד חיוור של הלחן האמיתי. רפרודוקציות דהויות בצבעים מלאכותיים. בבואות שווא. סרטים ריקניים בשחור לבן, אחרי ססגוניות ומשק המלאכים של הדבר האמיתי. אז אתה מתגלגל שנים על שנים באתרים האלה. פה שבועיים. שם שלושה חודשים. פעם אחת אולי אפילו שנתיים. וכמה פעמים רק ימים ספורים. וריקנות ריקנות ריקנות. האשה הצעירה הנפלאה, שבחרה בך למרות התנגדות הוריה, שרצתה אותך גם בלי בגרות ובלי שום כישורים מקצועיים, שלא היה אכפת לה, שאתה לומד משהו כל כך לא מעשי כמו ספרות כללית, שלא התרגשה מהעבודות העלובות שמצאת, שאפשרה לך שלוש עשרה שנים לא לעבוד בכלל ורק לכתוב, הידידה הכי טובה שלך, האהובה הטוטאלית, הדבר האמיתי, שקורה רק פעם בחיים ולאחד ממאה אנשים. זה כבר לא יחזור. ורק אל תשכח לומר תודה לגדול מכולם, או לגורל, או למסכת צירופי המקרים, על שזכית לכך, וזה עוד בלי לומר, שהיא העניקה לך את הנושא האולטימטיבי לכתיבתך. שני ספרי שירה אופטימיים במשך שנתיים ואחד אחרון מוכה צער וגעגוע וטוב פי כמה, שמתבשל כבר חמש עשרה שנה. זה עבר. זה נגמר. זה לא ישוב.
כמה נוראות המלים: לעולם לא עוד... לעולם לא עוד... יש סרט נחמד על זקן חביב ועקשן, שנוסע על מכסחת הדשא שלו מאות קילומטרים, כדי לבקר את אחיו, שעבר שבץ. ובדךר הוא חונה במחנה מסוים ואחד הצעירים, שמביט בו בלגלוג, שואל אותו, מה הדבר הכי נורא בלהיות זקן. והוא עונה לו - לזכור איך זה היה, כשהיית צעיר...
איך זה היה...
אך האם זוכרים באמת, זו השאלה. ככל שהשנים חולפות נשאר רק משהו תיאורטי מוזר. אינך יכול לחוש זאת שוב. העבר כבר קטן ולא ברור, כאילו אתה מסתכל מהצד הלא נכון של המשקפת. הצבעים דוהים. הזכרונות מיטשטשים. אתה רק יודע, שהייתה לך אהבה גדולה, אתה משתמש בזה בשירים... אך הלב העייף תוהה, מה נותר עוד.מזל שנותרו החלומות. עדיין אחרי שנים כה רבות מופיע פעם בחודש חודשיים חלום נוסף עקשן של כיסופים ושאריות של אהבה. לא סתם אמרו הקדמונים: true love never die, או מים רבים לא יכבו את האהבה.
לפני כחודש וחצי התחתן הבן הבכור שלי. לאחר שירדתי מהבמה נעלמתי לקהל וישבתי עם בני משפחתי, שהתפזרו אחר כך לריקודים, או לשיחות עם המבקרים. אני כמעט שלא עשיתי זאת. ישבתי לצדה של אמי הזקנה, שכל הזמן קמה וישבה, בדאגה לאחייניות הנעלמות ומופיעות שוב של אחותי הצעירה. ואילו אני הבטתי עשרים דקות רצופות מרחוק בגרושתי ובבעלה החדש. בעצם בעלה כבר כמה שנים. וראיתי כמה הם מאושרים. כמה הם נראים צעירים ביחד. כמה הם מתאימים. וראיתי אותה רוקדת מרחוק, כשם שלא ראיתי אותה רוקדת מעולם, ותהיתי, אם היא מאושרת איתו, הרבה יותר משהייתה איתי. ייתכן... מי יודע...
ואז החלטתי להפסיק עם זה ולסגת אחורה גם במחשבותי וגם בשאריות הרגש שלי כלפיה ולוותר סופית ובאופן מוחלט, דווקא משום שאני חש כבוד כה רב למהותה המסתורית של האהבה. היא הייתה הציר המרכזי של חיי. אהבה אחת אפלטונית מופלאה מהילדות שגררתי שלושים שנה ושמופיעה גם היא לא מעט בשירי. ואהבה אחת אמיתית עם אשה אמיתית, איתה חייתי עשרים ושבע שנים וחמישה חודשים. אשה מופלאה.
המוזה של כל שירתי בעצם, או אם רוצים להיות מדוייקים, של שליש ממנה בערך.
אם יש תוכנית גדולה, היא יועדה לי, כשם שיועדה שנים רבות אחר כך לאיש אחר. זו אשה, שמעניקה לך כנפיים בלתי רגילות. מזן הנשים האלו, שכמעט נכחדו. אשת האמן. אומרים שיש אשה בונה ואשה הורסת. לפעמים זו אותה אשה... וההרס אינו באשמתה. כי, כמו שאוסקר ויילד אמר, אדם תמיד הורג את מה שהוא הכי אוהב. זו התהום שבתוכנו. חוסר היכולת להתמודד עם אושר אמיתי. האובדן. ההרס העצמי. כמו שעמוס עוז כתב ב"לגעת במים לגעת ברוח", שכל גבר לוקח חנית והולך להרוג איזה ראם או משהו וכך דוקר גם את עצמו. או אריך פרום שכתב את ספרו המפורסם "מנוס מאושר" וכל זה הופך את האופנה של חמש עשרה השנים האחרונות, אותה אוטוסוגסטיה מלאכותית ואופנתית, שעל פיה מסתובבים כל מיני זומבים משונים, קרנפים כחול לבן תואמי אמריקה ומצהירים עד כמה הם אוהבים את החיים, מחייכים לעולם, מנצלים כל רגע וכדומה. קהי חושים שכמותם. כל מי שחש אושר אמיתי, יודע עד כמה הוא מסוכן וזמני. כל מי שחש אהבה אמיתית, יודע שהתהום תמיד מסתתרת מאחוריה. לרוב זה נגמר רע, אחרי שבועיים, או כמה חודשים, או אפילו אחרי חמישים שנה. בכל חיי ראיתי רק זוג אחד מדהים של אהבה לנצח. מה שאומר, שזה קרוב מאוד לבלתי אפשרי, אך לא בלתי אפשרי...
ואז מכבים את האורות. אתה מגיע לגיל אחר. יושב שנים באתרי ההכרויות ורואה את רוב הפרצופים האבודים והנואשים שנים על שנים בוהים בך. אותם הפרצופים. ואתה חש אחווה מוזרה כלפיהם. כי מאות אלפי אנשים ממשיכים לקנות לוטו מתוך החלום הנכסף להשתחרר קצת מהעבודה השנואה עליהם ומרוב מאפייני חייהם. ועל כן כל החולמים וההוזים נמצאים גם לנצח באתרי ההכרויות ומסרבים להכיר בכך שזה כבר לא יקרה. לא יקרה לעולם.
ואני חושב על הדורות הקודמים, שלא היה להם מחשב ולא פלאפון ולא רכב אישי אפילו לרובם בימים הרחוקים ההם. כמו סבא וסבתא שלי בקיבוץ שנפרדו ומאז גרו כל אחד בפינה אחרת של המשק ובמקום הקטן הזה כמעט ולא נפגשו שוב מעולם. ולא מצאו מישהו אחר. והשלימו עם בדידותם. וכך גם שתי אחיות של סבתי. וכך גם אמי. ובדור הזה זה אני. בכל דור ודור יש מתבודד אחד, או כמה, שנגזר עליהם להזדקן לבד. רק שפעם הייתה שלווה קודרת של השלמה. נוצרו הרגלים חדשים. יש שלווה בהשלמה הגדולה. יש חוסר מנוחה בציפיה הנצחית לקשר ואכזבות לאין מספר מסוגי הקשר האיומים והזמניים של הרשת, מכל המטרידנים לגבי הנשים, הזאבים הזקנים והקזנובים המפוקפקים. וסתם קשר קצר מועד שכואב כשנגמר. ולגברים כל הנשים האלו, שרק מחפשות ארנק מהלך וישר פותחות במהלכי שליטה ומנסות לגרום לך לחוש אשם על משהו, טריק עתיק של רודנים, ולמהר לומרלך, איך להתלבש, מה לעשות, איך לבלות ובאיזה צימר לבחור. וכדומה. עסק מייגע. מתיש עד מוות. וחסר כל רגש לחלוטין. עולם הבשרים העייפים...
תהום ההכרויות.
אז מה אני עושה כאן עדיין, איני יודע... מחקתי את התמונה שלי. את כל הפרטים האישיים. עזבתי בעצם... אולי המלים האלה הן הזעקה האחרונה מהאי השומם שלי. יש שיר כזה שמשקר ואומר: no man is an island הו, יש כאן ארכיפלג שלם של איים בודדים לגמרי. איים בזרם של האינטרנט, אם לעשות אזכור להמינגווי. רפאים גלמודים היושבים בשקט מול המחשב ומקלידים או מחפשים משהו.
ובכל זאת... מי ששקוע בזה שנים... יש גם יופי מוזר ואכזרי בבדידות. חופש עצום. ותחושת כוח חדשה, כשאתה מגלה, שאתה מסוגל לטייל אפילו כמה ימים לבד, או לצאת לחו"ל בגפך ולהחליט כל יום וכל רגע, מה בדיוק אתה רוצה לעשות. ולמי שעוסק באמנות, איזו יכולת ריכוז אדירה בשקט המוחלט הזה של 'הלבד הגדול'.
אל תאמינו... זה הבל הבלים... בתקופה בה הייתי מוקף שלושה ילדים מתרוצצים, שני כלבים, שלושה חתולים וכמובן, אשה אוהבת, שהייתה מעין המשך של התודעה והגוף שלי, בתקופה הרחוקה ההיא כתבתי פי עשר מהיום. אמנם גרוע יותר... אך הייתי צעיר. הייתי מאושר, למרות שהאובדן היה כבר בתוכי. ומלא אנרגיה. ימים רחוקים כל כך.
אומרים שיש לנו שני חיים. חיים שבהם אנו לומדים והחיים אחר כך. אני מגדיר זאת אחרת. יש לנו את החיים עצמם ואחר כך עוד עשרות שנים של לימבו, כמו שמאמינים הנוצרים. כור המצרף. כף הקלע. פרוזדור ארוך ואפל בו אנו מתייסרים על כל הדברים שלא עשינו, על כל הטעויות הקשות שפגעו בנו. החיים שאחרי החיים. אנחנו קיימים עדיין, שורדים, אך אין לכך כבר הרבה משמעות. לבני המזל יש משפחה רעשנית, או קרובים וידידים, שמסייעים להם לברוח מעצמם ולחיות באותה אשליה מלאכותית, שהכול כיף והכול כמו שצריך להיות. יש גם בני מזל, שיש להם עבודה מעניינת שהם אוהבים או כמעט, או תחביבים, או מסעות בכל העולם, או אמנות וכו'. אז הם פחות סובלים...
עד כאן נאום הדיכי האחרון של הטרובדור.
שלום ולא להתראות.
ובכל זאת... אם החלטתם להישאר כאן... אני מאחל לכם מקרב לב, שלא תבזבזו כאן את זמנכם כמוני חמש עשרה שנים רצופות (בעצם באתר 'לאבלי'). שתהיו היוצא מהכלל. שתמצאו אהבה או חצי אהבה או רבע אהבה ותברחו מכאן, מעמק הבכא הקודר הזה.
ותהיו חזקים.
אל תהיו כמוני.
אל תפרשו מכל היופי והחן, שעדיין נותרו לשיירי החיים.האמינו בהוביטון. ההוביטים כמעט ולא מדוכאים. רק אל תצאו להרפתקאות מיותרות, כי בילבו ופרודו בכל זאת לא יצאו מהן שלמים...
נכתב על ידי trubadur, גבר בן 58 מחולון, בתאריך 13/12/2014
(סיפור זה נצפה 2,143 פעמים)
לסיפור זה נכתבו 1 תגובות     [ להוספת תגובה ]
14/12/2014
סיפורים נוספים של trubadur
10/02/2016
06/02/2016
05/02/2016
05/02/2016
16/01/2016
18/12/2015
12/12/2015
07/01/2015
07/01/2015
06/12/2014
06/12/2014