נפגשים הכרויות בחינם
 • חדש ! לוח מודעות לשותפים לטיולים בארץ ובחו"ל לפרטים לחצו כאן • הוצאנו גרסאות חדשות של האפליקציה לאנדרואיד 1.3 וגרסה 4.0.9 לאייפון
לילה טוב !
26 מאי | 02:45
אורח [ התחבר/י ]
204 מחוברים
1 בחדר השיחה 
134 גברים, 70 נשים
לכתיבת סיפור חדש
ראשי
שתף ב- FB
+1 Google
קוביית מידע
זכויות יוצרים
  • כל תוכן שיועלה על ידי הגולשים לאתר ההכרויות נפגשים הינו באחריות הגולש שהעלה אותו. למען הסר ספק, יש לכבד את כל הדינים החלים על זכויות יוצרים, לרבות ובפרט (אך לא רק) חוק זכויות היוצרים 1911 ולא לעשות שימוש בחומרים של יוצרים אחרים מבלי הסכמתם המפורשת.
  • מצאתם סיפור שאיננו מקורי, הוא מועתק, משוכפל ו/או שחלים עליו זכויות יוצרים ? אנא צרו איתנו קשר ונטפל בכך באופן מיידי !
שנאת העבודה
בעברי הרחוק היו לי שלוש-עשרה שנה, בהן לא עבדתי ואני כל-כך מתגעגע לתקופה. רשמית הייתי מוגדר כעקר-בית, אך לא ציפו ממני להרבה, היות וגרושתי הקרייריסטית ואני באנו מבתים מרושלים ולא הכי נקיים ומסודרים, בהן לא ידעו במיוחד לבשל. אז, למרות שבכל זאת חשתי מחויבות מסוימת ובישלתי לילדים אוכל אמיתי, שאהבו ולא מזון מהיר, הרי כל השאר היה ניקיון סמלי, כלאחר יד, כביסות וזהו. וכל השאר כתיבה. שבע, שמונה שעות כל יום. באותה תקופה כתבתי גם סיפורים ולא התרכזתי רק בשירה כמו בשנים האחרונות. (אמנם אני כותב פרוזה באתר הזה 'מהשרוול', בלי לעשות הגהה אפילו, אך זו סתם תראפיה נגד הבדידות ואין לה שום ערך אמנותי ואני אפילו כועס על עצמי שאני עושה זאת. בקרוב אפסיק...כנראה שאפילו למתבודד מושבע כמוני נעשה קשה מידיי לפעמים אחרי עשר שנים של בדידות)
מוח אמנותי... מוח יוצר... פורח בצורה מופלאה בלי עבודה. והיה לי מזל, לזכות באשה, שאפשרה לי לעשות זאת. רוב מה שאני יודע כיום נובע מאותה תקופה טהורה וסקרנית, בה קראתי ספרים על אמצעים אמנותיים וחיפשתי דרך לשיפור ונסיקה. הילדים והאשה העריצו אותי. הייתי מלך העולם. היה לי אגו של קיסר וכל 'הנפילה' הקשה, שבאה אחר כך והדכדוך היו אולי המתכון הסופי 'בתוכנית הגדולה', כדי להגיע לגבהים הנכונים. לא סתם צץ הביטוי 'משורר מיוסר'. מי שטוב לו מידיי, לא כותב שירים גדולים. כל זה, כמובן, הם שקרים שאני משקר לעצמי, כדי להחזיק מעמד ולמצוא מובן ולו כפוי לכל מה שקורה, וזה הרי גרוע לא פחות מהאוטוסוגסטיה האופנתית, אותה אני כה מתעב, אך שיטות להישרדות הן משהו שאי אפשר לזלזל בו. רוב האנשים פה באתר סובלים מבדידות קשה וכך דרך שלהם להחזיק מעמד ראויה להערכה.
אני עושה ניסיונות כדי לשלב עבודה מלאה של עשר שעות עם יצירה. הולך לישון בשש וחצי. קם בשתים, שתים וחצי כדי לכתוב. מנסה שעות אחרות... וגם בשעות העבודה קורא, עושה עבודות רקע, כותב, או עושה הגהה ותיקונים לשיר קיים. רק באבטחה אפשר לעשות זאת, אך למרות שהפצרתי בסדרן למצוא לי מקום שקט, בו אוכל לכתוב ולקרוא, עדיין אני תקוע בבית הספר היסודי הגדול, שבו כל הזמן הורים רכרוכיים מביאים בלי סוף בקבוקי מים, סוודרים, כריכים, תיקיות ומה לא... והיות ואסור להם להיכנס לבית הספר לצורך זה, על השומר לעשות מסעות אינספור למזכירות, כשכל הורה לוחץ עליו להעביר דחוף דחוף את המטען לבן או הבת היקרים. השיא היה אתמול, כשאיזה אמא מוזרה, הביא כריך וביקשה שאחליף כמה שיותר מהר, את הכריך, שלקחה בתה, עם הכריך החדש. לא יאומן ממש... אני לא זוכר את אבא שלי מגיע פעם אחת לבית הספר. אך זו הייתה תקופת פלינסטונס. עולם קשוח ואחר לגמרי...
איזה חיים טובים היו פעם. הייתי מקים את הילדים ושולח אותם לגן, או בית הספר. עיתון היה מחכה על סף הדלת. המצב הכלכלי היה פחות נואש מכיום. ארוחת בוקר הוביטית שאננה. קריאה בעיתון. קפה אמיתי. ורק אז ארבע שעות של כתיבה. בבוקר הייתי כותב הכי טוב. וירידה מהקומה העליונה להכין ארוחת צהריים. בדרך פלא, איך שהייתי מסיים את ההכנה, היו הילדים שלי צצים כמו מבטן האדמה ומופיעים לזלול. רק שנים רבות לאחר מכן גילו לי, שהם היו מתחמקים פעמים רבות מבית הספר, כדי להגיע בזמן ל'שניצלים מהמחבת', או משהו אחר שהייתי מכין. שניים מהם, בכל אופן, סיימו בהצלחה וכיום בעלי תואר ואילו השלישי, שהתפרפר קצת בחייו, כיום כבר כמעט עורך דין. אז הם יצאו בסדר... והחינוך שחינכתי אותם בלי להתאמץ. כל משחקי הדימיון והחשיבה. הטריוויה בארוחות ולימוד המלים הנדירות. העיתון המשפחתי. השירים שהמצאנו עם מלים חדשות לנעימות מוכרות. העולם המופלא שהיה פעם, 'לפני הנפילה'. בדיוק המתכון לאלף שירי געגועים מתחתית הבאר, כשכל היופי הזה הסתיים.
כביסה. ניקיון חפיף. בשעות הצהריים הייתי קורא. אחר הצהריים שוב שלוש ארבע שעות של כתיבה. בשמחה רבה הייתי מראה לבת זוגי, מה עשיתי וחש כמעט כמו אדם שעובד. דרושה הרבה תמימות ואנוכיות של אמן, כדי לא לחוש רגשות חרטה, אבל פה ושם קצת היו לי, במיוחד כשהייתה יוצאת ברוח ובסערה לתורנות מוקד כרופאה ואני הייתי נותר במיטה החמה. האמן המפונק...
אני מתגעגע אליה. תמיד אתגעגע... אך היא גורמת אושר כבר שנים לאדם אחר וטוב שכך. אדם פחות אנוכי ממני ושמעניק לה המון חזרה. כל אדם והעונש שלו. אני קיבלתי את שלי ואת הזוגיות החליפה האמנות הטהורה. כי מה כבר נשאר לי. חמש עשרה שנים בהכרויות לא הניבו שום פרי. כנראה, שאלוהים שולח לאנשים כמוני, אשה טובה, רק פעם אחת, אז תודה! לאמנים רבים לא הייתה אפילו אחת כזאת, אך בכל זאת, נורה בראנקל, אירה יאן, צילה בינדר, מתילדה של היינה, אלמה מהאלר, מרינה ולאדי ועוד...היו המון נשים מופלאות, שחיו עם האנשים הלא קלים האלה, העוסקים בכתיבה.
למרבה המזל יש חופשים למאבטחי חינוך, אולי יותר מידיי, מה שמקשה על הפרנסה. אך אז אפשר להמריא עם הכתיבה. ובכלל, כעוסקים בכתיבת שירה ניאו קלאסית טהורה, אמנות חסרת קהל לחלוטין, זה רק 'הובי' שכזה ואין שום לחץ לפרסם. כי מי יקרא את זה בכלל. וכך, גם מסיבות תקציב שאין לי, אני עובד על ספר השירים השלישי כבר חמש עשרה שנה והוא כולל כמעט ארבע מאות עמוד, שני כלילי סונטות ורומן שירי שלם על משה עם 15569 מלים.
לא לעבוד. לא לעבוד. לא לעבוד. כל פעם שאני קונה כרטיס לוטו, כלומר ממלא ידנית רק שני טורים בדאבל-לוטו ורק כשיש זכיות גדולות, כדי לדמיין לפני השינה, מה הייתי עושה... והחלום תמיד מתחיל בלהפסיק סוף סוף עם העינוי הזה שקוראים לו עבודה. לחיות כמו פלובר, או ג'ויס, שהיו יכולים לחשוב על משפט אחד יום שלם. לא לפתוח ולסגור שער כמו דביל ולעשות שליחויות של הורים מפונקים למזכירות. להגיע לריכוז הכי גבוה בדירה הריקה וחסרת ההפרעות. אם הייתי נולד בשבדיה, פינלנד או נורבגיה, אז לאחר שהייתי עובר מן הסתם איזו ועדה, שהייתה בוחנת את היכולות שלי, הייתי מקבל דירה ממשלתית צנועה, קצבה חודשית בסיסית, כדי שאוכל להקדיש את חיי אך ורק לכתיבה. פה בארץ הקודש אנשים כותבים נידונים לעבודה בפירמידות... ללבון לבנים ולקושש גומא. מה אפשר לעשות... וכמו רוב האמנים, יש לי גם אישיות חסרת גבולות ומעצורים, שיש לה יכולת לבזבז כסף בלי לחשוב ולא לאגור אותו, לתכנן ולשלוט בו. זה מין עסקת חבילה טיפשית כזאת. אם אתה אמן, אז אתה גם טמבל חסר שליטה. לפחות כך זה ברוב הביוגרפיות שקראתי, אם כי היו גם דמויות מרשימות מסוג אחר כמו גתה, או צ'כוב, שכן היו בשליטה.
אך אחרי שנים, שבהן לא עבדתי, לפעמים הייתי מקנא באנשים העובדים. הייתי מציץ בשעת בוקר מבין התריסים. רואה אנשים נכנסים למכוניות ויוצאים לעבודה, או הולכים לתחנות האוטובוסים. והשהות הנצחית בבית גם העיקה עלי לפעמים, למרות התחושה, שאני עושה משהו חשוב עם הכתיבה. והכי מצחיק, שהייתי אז בוסר לגמרי. למדתי הרבה, אך לכתיבה שלי לא היה ערך צרוף בפני עצמה. תקופה של צמיחה, אך עדיין לא בדיוק פריחה.
כיום אני עובד, לצערי, כבר עשר שנים ושונא כל רגע. אך עם הרבה עקשנות הצלחתי לבסוף לשלב עבודה וכתיבה. אבל זה לא זה... אפשר לכתוב שירים בודדים ואפילו שיר ארוך כמו שיר 'היטי', אך אי אפשר להמריא עם יצירות ארוכות באמת כמו 'משה'. ביום אחד כתבתי פעם 280 שורות והכול עם משקל וחריזה. ממש עפתי. בתים שלמים הגיחו מהראש לדף בלי שום תכנון או הגהה. זאת אופוריה מופלאה. הבעיה שהיא גם נגמרת. כך שכבו במגירה 860 השורות הראשונות מ'משה' במשך אחת עשרה שנה ורק ביוני 2014, כשנאלצתי לשהות בבית אחי שלושה חודשים ולחפש עבודה, (שנגמרה ביישוב הקודם שלי) הצלחתי לחזור ליצירה הזאת ולהשלים אותה ל5700 שורות. מצד אחד הייתי מתוסכל שבשתי חברות אבטחה לא מצאתי כמעט עבודה, חוץ מאירועים פה ושם, ומצד שני שמח על חדוות הכתיבה והיצירה. ואז נמצאה העבודה בחברת אבטחה שלישית ושקעתי בעבודה המסויטת בפארק המים, עם בדיקת תיקים אינסופית בעמידה וחיפוש אלכוהול ובירה מול אנשים עצבניים, ואחר כך העבודה המתישה בבית הספר היסודי הענק. לפתוח. לסגור. לפתוח. לסגור. כאילו שהפכתי לשער אוטומטי. וכל ההורים האלה. לילד יהיה קר. הילד לא שתה. הילד לא אכל. הילד שכח את התיקיה. ונפרדים כל בוקר כאילו הילד טס למאדים לעשרים שנה. אני תמיד משווה את זה לדור שלי ומגחך ביני לבין עצמי. איזה הורה הגיע בכלל לבית הספר. מי ליוה את הילדים שלו. היינו צועדים קילומטר וחצי לבד גם בגשם ובסופה. הדור הקשוח של פעם. חיילים לא היו בוכים בהלוויות והספרות והקולנוע היו מלאים דוגמאות של 'הגבר החזק והשותק'. אבל... מן הסתם... ההורים המודרניים האלה טובים פי אלף מההורים מהדור שלי. מי יודע... תמיד חשתי שהייתי הורה טוב כשהילדים היו קטנים ופחות טוב כשהגיעו לגיל ההתבגרות. אך מי לא עושה טעויות. אני חושב שיחסית לאמנים אגוצנטריים הייתי הורה לא רע, אולי כי הייתי עקר בית תקופה ארוכה. עם שניים משלושת הילדים יש לי קשר טוב. עם השלישי כמעט ואין. אולי ישתפר פעם. מי יודע. מדוע ילדים מתרחקים... מן הסתם יש סיבה.
יש לי שתי יצירות ענקיות שהן רק בהתחלה ואיני מצליח להתרכז כדי להתקדם בהן. לכתוב שירים בודדים או אפילו שיר ארוך זו לא בעיה. אני חושב על צ'ארלס בוקובסקי ואיך נמצא פתאום האדם, שיסייע לו להקדיש את חייו לכתיבה. או עגנון וזלמן שוקן. או ג'ויס ושתי הגברות האלה שתמכו בו, אחת בעלת חנות ספרים בפריז. בתקופות קודמות אמנים אפילו חיו באחוזות של אנשים עשירים,אם כי היו במעמד נחות פעמים רבות ולא שונים בהרבה ממשרתים. אך הם יכלות להקדיש את חייהם ליצירה. בעולם המודרני ט.ס.אליוט וקנת גרהם עבדו בבנק. קפקא, כמדומה, היה איזה מין עורך דין של ביטוחים כנגד תאונות עבודה. בוקובסקי היה פקיד דואר או הומלס, עד שנושע. טשרניחובסקי היה מין רופא כושל בבית ספר. סבא שלי החורג, שהכיר אותו, סיפר איזה רופא גרוע הוא היה. אבל איזה משורר... נפלא! צ'כוב היה רופא אמיתי וכן אלפרד דבלין. וירג'יניה וולף סתם התבטלה. חוץ מהכתיבה כמובן. ביאליק עסק בהוצאה לאור שהייתה חשובה לו פי כמה מהכתיבה. מצער... נדמה לי שאשתו של יעקב שבתאי, עליו השלום, אפשרה לו גם רק לכתוב. היינה לא עבד וחי על קצבה זעירה מדודו.
הוי, עבודה עבודה עבודה. איזה עונש. ואני עוד נולדתי במשפחה של אנשי עבודה, שאוהבים לרוב מה שהם עושים. אני זוכר, איך אבא שלי, מהנדס המכונות המוצלח, הסתכל עלי פעם ונאנח: אני לא מבין איך יצא לי בן כזה. עד יום מותו לא קרא שיר אחד שלי. בגיל ארבע עשרה כינה אותי 'גרפומן', הקללה הכי איומה שיש בעולם הכתיבה. למה. ככה. מה הפחיד אותו כל כך. השד יודע. הוא נח את מנוחתו בעפר כבר שנים רבות ולא יודע בכלל שצמח לו בן משורר. לא סתם אני אוהב ביוגרפיות ספרותיות. כך המצב במשפחות כה רבות. אך שלונסקי ואלתרמן זכו בהורים תומכים, אם כי במשפחת שלונסקי היו בטוחים שנים רבות, שדווקא הבן הבכור הוא הוא המוצלח.
הבעיה עם מאבטחים שהם עובדים כמעט עד שהם מתים. הפנסיה זעירה. רובם לא צברו ממון. אצלנו בחברה יש מאבטחים מעבר לשבעים. מה אפשר לעשות... אמנם אחי טוב הלב אמר לי, שאני אעבוד כמה שארצה ואפרוש מתי שארצה, אך החינוך של פעם והגאווה תובעים ממני לפחות לעשות את המקסימום שאני יכול... שאמן יכול... כדי לא להיות למשא על אחרים. פרנסה. פרנסה. פרנסה. המשכורת הזעירה מגיעה והולכת ישר להלוואות וחובות. אין שמץ של הנאה. אגורה לא הולכת לחיסכון. סתם חיים מחודש לחודש. הישרדות בלבד. ורק הכתיבה והמפגשים עם שני הילדים הם סיבות להנאה. לא יצאתי לנופש כבר חמש שנים. לבילוי זעיר כלשהו אני יוצא רק פעם בכמה חודשים. שותה קפה מול הים. אוכל משהו. מטייל קצת. חיים בודדים.
עשר שנים של חיים לבד. חמש עשרה שנים בהכרויות. (בשנות הנישואים האחרונות כבר לא הייתי קיים בעיניה). חיי יצירה שקטים באמנות אבודה, שאין לה קהל. הובי ורק הובי. מלים מלים מלים...
אך זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות, אולי חוץ מלצייר מניאטורות קטנות עם עטי שרטוט חד פעמיים ועפרונות מים של פאבר-קסטל. אתם חייבים לנסות אותם פעם, או לתת לילדים שלכם. הירוק... הכתום... איזה עפרונות מופלאים ואפשר לקחת מכחול דק ולטשטש קצת את הציור, כדי להגיע לאפקט של צבעי מים.
עד כאן נאום הבוקר המיותר. אלך להכין עוד קפה עם חביתה. אומרים שצריך לאכול רק שלוש ארבע ביצים בשבוע. אני מטגן לי חביתה משתי ביצים כל יום כבר שנים על שנים. לאלוהים הייתה הברקה רצינית עם התרנגולת. עוף בגריל. מרק בחורף. ביצים. חביתות. עוגות שכוללות ביצים. חיה מופלאה.
שיהיה לכולם יום נעים. היום אני עובד כמובן. שוב כל הטקס המייגע של פתיחה וסגירה של שער חלוד. לפחות מתקרבים לשבת ביום. והחיים נמשכים. עוד יום חולף. עוד חודש. עוד שנה. ובראי אתה מנסה להתחמק מהאדם המבוגר הזה, שמשום מה הוא אתה. איך הגענו למצב הזה. איך חלפו החיים כמו כלום. איך בזבזנו אותם בלי טיפה של שליטה. זרות מוחלטת. אפשר לברוח רק אל היצירה, הקריאה או הסרטים. גם הציור מרגיע. יש לי אפילו מפוחית עם כפתור, כמה חלילים ומלודיקה, אך אני מנגן לעתים רחוקות. יש דברים שלא קל לאדם בודד לעשות. לנגן לבד. לטייל לבד. להיות תקוע כל הזמן עם עצמך... אך אני עושה זאת. וכי יש ברירה...
אנשים חברותיים ותוססים מקבלים כל הזמן היזון חוזר ועטופים בשכבות שכבות של חום אנושי, לחצים חברתיים לשמור על איזו מסכה מחייכת וכו'. לעתים רחוקות הם ניצבים מול עצמם. ברנרד מלמוד, או מישהו אחר, אמר, שבדידות היא מצב טהור של ההוויה. לאנשים שלבד עם עצמם זמן רב אין שום שכפ"צ של חום אנושי נגד העירום הזה של הנפש והנשמה. כמו שלד של בניין לא גמור. אז בורחים לכל סוג של אסקפיזם. לאמנים זו היצירה. לאחרים טלוויזיה או קולנוע, או טריוויה במחשב. כל אחד והבריחה שלו. בדור הזה הרבה יותר קל לאנשים בודדים. אני חושב על הסבא והסבתא שלי בקיבוץ שחיו בנפרד ולא היה שום קשר ביניהם. לא הייתה טלוויזיה. אפילו טלפון לא היה בחדר. רק אחד חיצוני לכל הקיבוץ. החבר היחיד היה הרדיו. או בעצם, גם העיתון. אנשים סיימו את העבודה וחזרו להיות עם עצמם בחדר. והזמן היה עובר חדגוני ואטום.
מאושר מי שחי עם אשה אוהבת ומוקף ילדים חברים ובריות. אך יש גם יתרונות איומים לבדידות. במיוחד לאמנים. כמה שקשה לי... לא הייתי מתחלף. וכל החיפוש הנצחי הזה אחרי אהובה בהכרויות. אני אפילו לא יודע אם אני באמת רוצה. שנים עוברות בין פגישה לפגישה או קצת קשר. נשים לא מבינות אותי בכלל וחלקן איומות. אין לי מה לתת להן. אין להן מה לתת לי. את הכתיבה שלי הן לא מבינות בכלל, אפילו מישהי שלמדה איתי פעם בחוג לספרות לא הבינה מלה וחצי מלה. מה כל כך קשה... הרי בני הדור שלי אמורים עדיין להבין פרוזה טובה ושירה.
נכתב על ידי trubadur, גבר בן 59 מחולון, בתאריך 30/12/2014
(סיפור זה נצפה 2,006 פעמים)
לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]
סיפורים נוספים של trubadur
10/02/2016
06/02/2016
05/02/2016
05/02/2016
16/01/2016
18/12/2015
12/12/2015
07/01/2015
07/01/2015
13/12/2014
06/12/2014
06/12/2014