נפגשים הכרויות בחינם
 • חדש ! לוח מודעות לשותפים לטיולים בארץ ובחו"ל לפרטים לחצו כאן • הוצאנו גרסאות חדשות של האפליקציה לאנדרואיד 1.3 וגרסה 4.0.9 לאייפון
בוקר טוב !
25 מרץ | 07:48
אורח [ התחבר/י ]
379 מחוברים
1 בחדר השיחה 
234 גברים, 145 נשים
לכתיבת סיפור חדש
ראשי
שתף ב- FB
+1 Google
קוביית מידע
זכויות יוצרים
  • כל תוכן שיועלה על ידי הגולשים לאתר ההכרויות נפגשים הינו באחריות הגולש שהעלה אותו. למען הסר ספק, יש לכבד את כל הדינים החלים על זכויות יוצרים, לרבות ובפרט (אך לא רק) חוק זכויות היוצרים 1911 ולא לעשות שימוש בחומרים של יוצרים אחרים מבלי הסכמתם המפורשת.
  • מצאתם סיפור שאיננו מקורי, הוא מועתק, משוכפל ו/או שחלים עליו זכויות יוצרים ? אנא צרו איתנו קשר ונטפל בכך באופן מיידי !
שובו של החלוץ הזקן
יום אחד הופיעה דמות תמוהה לא רחוק מקניון חולון, אדם שקשה היה לקבוע את גילו, חסון עם מכנסי חאקי לא קצרים ולא ארוכים וחולצה כחולה. הוא נראה כמו שחקן חובב, שמנסה להיכנס לדמות של איזה קיבוצניק חלוץ של פעם. הוא פנה לאשה אחת ושאל אותה איפה הקיוסק הקרוב. למרבה מזלו היא כבר לא הייתה צעירה. קיוסק?! אתה מתכוון פיצוציה. לא יודע... מקום לקנות בו סיגריות. היא הסבירה לו בערך והוא מיהר למקום, אך, למרות שקנה את הסיגריות הביט בהם בעצב. החייזרים האלה עשו לו משהו בראש. שוב לא היה מסוגל לעשן.
ב-10 למאי 1975, ממש יום לפני שמת, היה לו ביקור מוזר בחדר שלו בקיבוץ מאדם שנראה סתמי לחלוטין, אך דיבורו היה מוזר קצת. הוא שאל את י.ו. אם יהיה מוכן לעבוד כמדריך חקלאי עם נוער בסיכון ולהיות דמות חינוכית וסגן מנהל המוסד. יוד התפלא קצת, אך אמר לזר, שהוא כבר זקן קצת לכל העסק.
- אנחנו נעשה אותך צעיר, אמר הנוכרי בביטחון מוזר.
כן, בטח... מלמל יוד.
וגם תקבל שכר של מורה ותיק, מגורים חינם, אוכל חינם ומשרת אישי.
משרת!!! מה אתה חזיר קפיטליסטי. אין משרתים אצלנו בקיבוץ.
לא.. לא.. חייך הזר. זאת מין מכונה כזאת. אתם קוראים לה רובוט. היא יכולה לעשות הכול בשבילך.
היא יכולה לעשות גם את זה? גיחך יוד, הכניס את אצבעו לפיו, מתח את לחיו ושחרר אותה בקול פקיעה שכזו.
הזר הופתע קצת. האמת שהוא יכול... אני מניח... זאת איזו בדיחה אצלכם.
יוד הצמיד את פיו לאמת ידו ושחרר מין קול , שדמה קצת לנאד.
לא, סתאם... אלו סתם טריקים שאני עושה לנכדים שלי. הם אוהבים את זה מאוד.
כן. מעניין... אמר הזר בזהירות. אגב, מחר אתה עומד למות, אז אני מציע לך שתבוא איתי... ונקבור איזה בובה במקומך. אף אחד מה'ארצנים' לא ישים לב להבדל.
'ארצנים'?
כן, תושבי כדור הארץ.
יוד חשב קצת. ואיך אמות בדיוק, שאל?
אתה תלך בשביל לחדר האוכל, תקבל את התקף הלב. את כדורי הניטרוגליצרין תשכח על השולחן בצריף. תהיה משותק מכאב, אך בכל זאת תגרור את עצמך ותשב על האבן הגדולה שבין שני הברושים. שעה שלמה תשב שם גאה מכדי לקרוא לעזרה, או חסר יכולת לעשות זאת. וכך תמות. בישיבה, נתמך בגזע אחד הברושים. וזהו...
ממש נחמד, אמר יוד. אמרו לך שאתה טיפוס מעודד?
זה לא בשליטתי. התנצל הזר. זה הגורל שלך. יש לנו פשוט יכולת מסוימת לנוע קצת אל תוך העתיד או להשקיף עליו בדייקנות רבה יחסית, אם כי לא מושלמת.
יוד חשב על הבנות והבן שלו. על הנכדים. מה כבר יכול להיות.
מותר לי להשאיר פתק?
לא, לא, זה יסבך הכול. הם צריכים לחשוב שאתה מת...

כל זה היה לפני עשרות שנים. החייזרים האלה... הייתה להם צורה מפחידה שגורמת להתקף לב מיידי. מזל שהיה טיפוס קשוח, שכבר ראה הכול בחיים...
הם העריצו אותו מייד, נערים מפונקים רעים למחצה. בצורתם החיצונית אמנם היו דומים ללטאות עם ידיים, אך באישיות לא היו רחוקים כל כך מבני הנוער העצלנים בקיבוץ שהכיר היטב. אלה שהיו יוצאים בחוסר רצון לכרם, או לקטוף אגסים, או לפרדס, או למשחטה, או לשדות, שהעבודה הייתה להם רק עול ולא משהו אהוב כמו דת כלבני דורו.
הוא הצליח היטב בתפקיד וגם צבר סכום מכובד. אמנם במטבע גלקטי כללי, אך אמרו לו, שמתי שירצה ימירו אותו לכוכב הלכת שלו. תיקון ליקויים גנטיים ובניית גוף מחדש גרמו לו להראות כבן ארבעים חמישים בריא וספורטיבי. רק משהו עמוק בתוך עיניו נראה זקן יותר. לאחר 'השיפוץ' הייתה תוחלת חייו על כוכב קירלדיה אלף שנה לפחות, אך הזהירו אותו  שביקור בכדור הארץ עם זיהום האויר וצפיפות היתר עלול להוריד לו שלושים שנה.
בכל זאת אני רוצה לבקר, אמר להם. לראות את הילדים שלי, אם הם עוד חיים, את הנכדים ואת הנינים שלא הכרתי.
הם עוד חיים, הרגיע אותו, ספרגורילו, מנהל בית הספר. אחנו יודעים הכול...

וכך מצא את עצמו החלוץ הסוציאלסטי הזקן מהלך ברחוב גולדה מאיר בחולון, כשהוא נראה אתלט בן ארבעים וחמש ורק בגדיו מוזרים ביותר. אנשים התבוננו בו, אך לא יותר משניה או שתים. זו הייתה תקופה, בה כל אדם מיהר לביתו. סכינאים פלסטינאיים, או נהגים דורסניים הרגו יהודים בכל הארץ כמעט.
ואכן פועל בניין בן תשע עשרה רץ אליו פתאום עם סכין קצבים כשהוא צועק אללה ואכבר.
יוד לפת אותו בידו בלי מאמץ מיוחד והסכין נשמטה.
כיף חאלק, יא סאחבי, אנת מג'נון?
אללה ואכבר, אללה ואכבר, צרח הצעיר וניסה להגיע לסכין שלו.
יוד התפלא מאוד. הוא מעך את הסכין אל הרצפה עם יד הברזל שלו והלהב נשבר.
מה מציק לך.. מה קרה... הבוס הרגיז אותך בבניין?
כל זה שאל בערבית שידע על בוריה. הוא הכיר כמעט את כל הניבים והדיאלקטים אך של הזמן שלו. הערבית שלו נשמעה מוזרה מאוד לפלסטינאי.
רק כעת ראה את הצורה המוזרה שלו.
וואלה... מאיפה נחתת עלינו. בחיית דינק, תן לי להיות שאהיד. אין לי כוח לחיות. רוצה למות בשביל אללה...
מה, אתה באמת מאמין בסיפור הזה על היפהפיות בשמיים?!
לא יודע.. מאמין.. שמאמין... וואלק רבתי עם אבא שלי, כי, יעני, תפס אותי אוכל פיסטוקים ברמאדאן ופוצץ לי את הצורה. שונא אותו...
אז איך אתה רוצה להיות שאהיד דתי ומצד שני אוכל ברמאדאן.
דווקא בגלל זה, אמר הצעיר, שהציג את עצמו כיאסין. כולם ישכחו שאכלתי ברמאדאן ותהיה תמונה יפה שלי על הקיר בתור שאהיד ואפילו אבא שלי יתגאה בי ויפתח סוכת אבלים מיוחדת.
לא יותר טוב לחיות?
אצלנו הכי מכובד למות. ככה זה...
לא אתווכח איתך, אמר החלוץ הזקן. בינתיים הצטופפו מסביבם עוברי אורח וניסו להרביץ למחבל, אך הוא לא נתן להם. אנשים התקשרו למשטרה. ניידת הגיעה. שוטר טפח על כתפו ואמר לו, תצטרך לבוא ולתת עדות. הוא הפנה את ראשו לרגע להביט במחבל שאזק את שתי ידיו. כשסובב את ראשו יוד כבר לא היה שם. היה לו מתקן זעיר שקיבל מהחייזרים, במידה ויתפתחו בעיות, שהיה מעלים את דמותו בשבריר של שניה. והוא אכן הפך לשקוף לכאורה והלך לו לדרכו. אחרי כמה דקות לחץ שוב על הכפתור וצץ לו שוב באחד הרחובות הסמוכים.
חולון שזכר כבר נראתה כה שונה. בניינים גבוהים כל כך ואחרים רבים בבנייה. מכוניות משוכללות בכבישים ורבות כל כך. אופניים חשמליים. אנשים מחזיקים מסכים זעירים בידיים ומדברים לאויר. מאבטחים ושוטרים בכל מקום. והעברית נשמעה קצת אחרת. הוא הרגיש כאילו הגיע מכוכב אחר.
רצה לראות את הילדים שלו ואת הנכדים. את הנינים... אבל איך זה אפשרי. איך יציג את עצמו. אני יוד. וו. הסבא רבא שלכם שמת בשנת 75. קצת מוזר לא?
חש עגמומי במקצת.
נזכר בעגלה המסתובבת בשבילי הקיבוץ ועליה ערמה של אשכוליות וכל אחד לוקח כמה שהוא רוצה. נזכר במתקן הטפטפות שהיה בחדרים. הרעש השלו של הטיפות הגולשות אט אט במורד הקש. מין קרירות רעננה. אפשר היה לקרר אבטיח ליד הטפטפת, אמנם לא כמו מקרר, אך בכל זאת, זו הייתה המצאה מוזרה ונחמדה. חדר האוכל. הבדיחות עם החברים. קולנוע דשא מול הכוכבים. הסרט שתמיד היה נשרף. כלבים בכל מקום. והיופי של הגלבוע שממש גלש אל תוך חדרו.
הימים ההם...
ראה שני נערים קטנים חולפים ומדברים על איזה סרט פורנו שראו ואיך צחקו על זאתי מהווטסאפ ואיך ירדו על החנון מכיתה ג'2.
לך תבין אותם...
ומצד שני נזכר בשנה הראשונה שלו במוסד החינוכי  בקירלדיה ובכל הסדרים החדשים שהתקין שם. הם נתנו לו חופש מוחלט. עד היום אינו מבין מדוע סמכו עליו כל כך. הם אמרו שעקבו אחריו שנים ושהמחשב בחר אותו מתוך מאות מליונים כדמות החינוכית הרצויה. והם צדקו... אולי... הוא קיבל זאת כמחמאה.
אז מה עושים עכשיו. להיות כאן גבר מת מהלך... רוח רפאים... או לחזור למעלה.
הוא החליט לחזור.
טייס הצלחת שלו חיכה לו בקפה ג'ו בקניון עזריאלי. הוא לבש דמות של אדם רגיל ושתה קפה הפוך עם עוגת גבינה. נראה שעשה חיים...
איך בא לי להצית סיגריה, אמר יוד לברחישתולאריו.
זה הזכרונות... אמר הטייס. חזרת למקום שלך וכל ההרגלים הישנים ניסו לקפוץ עליך.
מה אומר לך ידידי. כדור הארץ כבר לא מה שהיה פעם. אין לי מקום פה... נאנח.
בוא אלינו, אמר הטייס. תחזור אל מקום שאוהבים ומעריכים אותך. החיים הם קו ישר. לעולם אי אפשר לחזור אחורה. ככה זה...
אכן, רטן יוד. מיידעלע, תעשי לי איזה שחור בבקשה, אמר למלצרית ואל דאגה שולמן ישלם...
המלצרית הרימה גבה אך הלכה לדרכה.
לפחות את זה אני עוד יכול לאכול, חייך יוד ושלף פלפל אדום קטן ואכזרי מכיס בחולצתו. רוצה קצת?
לא, לא, נרתע הטייס לאחור בבהלה מעושה.
כבר שמענו על הפלפלים המפורסמים שלך... אפילו שינו את הדגל של בית הספר לכבודך.
יוד חייך.
לגם אט אט מהקפה שלו. התגעגע לסיגריה... שכבר לא תהיה.
מה הם עשו לו במוח?
יאללה, בחורצ'יק, הולכים...
נכתב על ידי trubadur, גבר בן 58 מחולון, בתאריך 29/01/2016
(סיפור זה נצפה 1,417 פעמים)
לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]
סיפורים נוספים של trubadur
10/02/2016
06/02/2016
05/02/2016
05/02/2016
16/01/2016
18/12/2015
12/12/2015
07/01/2015
07/01/2015
13/12/2014
06/12/2014
06/12/2014