נפגשים הכרויות בחינם
 • חדש ! לוח מודעות לשותפים לטיולים בארץ ובחו"ל לפרטים לחצו כאן • הוצאנו גרסאות חדשות של האפליקציה לאנדרואיד 1.3 וגרסה 4.0.9 לאייפון
ערב טוב !
24 יונ | 18:26
אורח [ התחבר/י ]
668 מחוברים
7 בחדר השיחה 
415 גברים, 253 נשים
לכתיבת סיפור חדש
ראשי
שתף ב- FB
+1 Google
קוביית מידע
זכויות יוצרים
  • כל תוכן שיועלה על ידי הגולשים לאתר ההכרויות נפגשים הינו באחריות הגולש שהעלה אותו. למען הסר ספק, יש לכבד את כל הדינים החלים על זכויות יוצרים, לרבות ובפרט (אך לא רק) חוק זכויות היוצרים 1911 ולא לעשות שימוש בחומרים של יוצרים אחרים מבלי הסכמתם המפורשת.
  • מצאתם סיפור שאיננו מקורי, הוא מועתק, משוכפל ו/או שחלים עליו זכויות יוצרים ? אנא צרו איתנו קשר ונטפל בכך באופן מיידי !
מונולוג של סיר בלי מכסה
לבסוף... אחרי שבע-עשרה שנה בהכרויות, אתה אומר לעצמך, שהגיע הזמן לקחת נשימה עמוקה ולהפסיק. הסיר הזה כל-כך לא מתאים, כל-כך לא שייך לכאן ולעכשיו, מין סיר עתיק יומין חבוט לגמרי, חלוד ובקושי דומה לסיר ועוד לחשוב שאפשר למצוא לו מכסה, שבדיוק מתאים. אם בלוטו זה סיכוי של אחד לעשרים מיליון, או משהו כזה, אז בהכרויות הסיכוי קטן הרבה יותר. פעמים רבות יש לי תחושה, שאין פה אף אחד. אולם גדול, ריק וחשוך. אם בסרט "המופע של טרומן" כל העולם צופה בו, רק שהוא אינו יודע זאת, אז גברים מסוג מסוים, נדיר אולי, רואים את ההיפך. הם רואים את כל האנשים, שעומדים עם הגב אליהם, מפנים להם עורף אפילו בלי לדעת שהם קיימים. נשים בהכרויות תמיד תקבלנה אינספור פניות, אני מניח.. מכל מיני נערים טרדניים, או זאבים מזדקנים, או סתם כל מיני. גברים בהכרויות לא מקבלים פניות בכלל. גברים מהסוג שהזכרתי... דממה. ריקנות. על כן ב'לאבלי' למשל, האתר שנמצאתי בו שבע עשרה שנה ועכשיו כביכול... שוב... פרשתי.. יש להם מין מנגנון אוטומטי כזה, שאתה מקבל הודעה חינם לכולם ואז אתה שולח בתפוצת נאט"ו, כשבעצם אף אחד כלל לא פנה אליך. ואתה שולח עשרות פניות חזרה ולעתים רחוקות זוכה להתייחסות. היו לי שנים עשר קשרים בשבע עשרה שנים מיום אחד ועד שנתיים וחודשיים. שום דבר טוב אני לא זוכר מהם. המסקנה היא, שזה כנראה אני... אני הבעיה. לא מספיק כבשה כבשתית. חריג.  
פעמים רבים ניסיתי לעזוב. בעבר היותר רחוק הצלחתי אפילו לחודשיים שלושה. כיום זה קשה יותר, אך הנה.. שוב אני מנסה. מוחק את התמונות. את כל המלים. שלושה אתרים: שניים בתשלום ואחד חינם, זה... זה כל כך דבילי. הכמויות של הזמן והאנרגיה והכסף... ומה כל הקטע. הרי אני חובב בדידות מגיל צעיר. למה אני נמצא פה. אצל בני הדורות הקודמים זה היה פשוט. בלי מחשב... בלי סמרטפון... בלי אשליות... הם פשוט ויתרו ברובם על כל העניין. אני זוכר את סבא וסבתא שלי בקיבוץ שחיו כל אחד בצד אחר של המשק. אין טלפון בחדר. רק אחד בכל הקיבוץ. אין מחשב כמובן. אפילו טלויזיה אין. רק רדיו. אין מכונית. אז לך במצב כזה ותיסע לאיזה מקום לפגוש מישהו או מישהי ולקוות לטוב. העולם היה פשוט יותר פעם. בלי אשליות. כיום יש שפע מבלבל של לא כלום בהכרויות. ואין אף אחד שישפוך דלי קרח על ראשך ויאמר לך דוגרי עם קצת אכזריות טובה: שמע, גבר, זה נגמר... אתה זקן, שמן, מקריח, תפרן בלי רכב. פשוט תוותר על זה. וכבר פניות רבות שמהבהבת המודעה מלמעלה שאינך מתאים להגדרות הגיל הרצויות. הזמן חלף לו... איך מוצאים את הכוח לוותר סופית. פשוט לקום וללכת.
המוהיקני האחרון, הזבוב מהשנה שעברה של אנדרסן... גטסבי שמנסה לחזור לעלומיו ולאהובתו הבוגדנית. אי אפשר לחזור. החיים ליניאריים. קו ישר. למרות העמדות הפנים הנפוצות כיום, שהכול נפלא, אהבה אמיתית תמימה, זכה, סימביוטית כבר אינה אפשרית בגיל המבוגר. נשאר רק כיף, הנאה... בעירבון מוגבל. ריקנות. עוד בילוי. עוד סקס רופס. עוד טיול לחו"ל ואחר כך ליגע את הידידים או המשפחה בתאור שלו. ולרוץ לרוץ לרוץ אחרי החומריות, הדבר שמעבר לאופק אותו כבר לא נשיג וחוסר הסבלנות לכל דבר עמוק או חכם. והפופולריות הזולה של כל מיני דברים אטרקטיביים כאילו, כמו קבלה בחמש דקות להמונים, או מיסטיקה, או אסטרולוגיה, או מאמרים פופולריים על דבר כזה או אחר. פעמים רבות ניסיתי לדבר עם הנשים איתן יצאתי על יצירות ספרות, על יוצרים וחייהם, על רעיונות ומה שמעבר לדברים הפשוטים. וכלום... עיניים בוהות. פעם אמרתי למישהי, שאהבה סרטים, שב"מחפשים את נימו" יש שלוש רמות של משמעות וזה רק עיצבן אותה. 'סיפור חניכה' של הדג הצעיר. סיפור של 'השתחררות מטראומה' והגנת יתר של האבא שלו. ואת המשמעות השלישית כבר שכחתי. "אתה הורס לי את הסרט" אמרה לי. היא לא רצתה לחשוב. אנשים רוצים את האשליה. לא להבין מה הולך מאחורי הקלעים. ואני מבין זאת. כשהיו את הדיסקים הכפולים שאחד מהם מתאר איך עשו את הסרט, אף פעם לא צפיתי בדיסק השני. אז גם אני כזה. אז מה אני מבלבל את המוח.  
עם הרוסים המבוגרים עוד אפשר קצת לדבר על דוסטוייבסקי, צ'כוב, בולגקוב.. הם קיבלו חינוך טוב בצעירותם. האנשים שאני רואה.. כל מיני מאבטחים רוסיים מבוגרים, עובדי ניקיון, סייעות, קופאיות... מפליא כמה ההשכלה שקיבלו בנעוריהם עדיין חיה ונושמת אצלם. אך לרוב אינם מכירים יצירות בריטיות, אמריקאיות. צרפתיות מעט יותר...
פעם יצאתי עם מישהי שלמדה איתי בחוג לספרות כללית והייתה תלמידה טובה ממני. חלפו עשרות שנים. היא הפסיקה לקרוא לחלוטין. מדוע זה קורה...
והרי גם את הורי, שהיו בצעירותם ספרנים מתנדבים בקיבוץ, ואספו מאות ואלפי ספרים, ראיתי מידרדרים עם הזמן מספרות טובה לסיפורת ומסיפורת לספרי מתח ומדע בדיוני (אבי) או רומן רומנטי (אמי).
תחושה שאין עם מי לדבר. שני חברי הילדות הטובים שלי שהפכו לפרופסורים וראשי חוגים, אנשים חכמים לכל הדעות, פשוט לא הבינו מלה וחצי מלה מהשירים שלי. והרי הם קראו המון ולפני ארבעים שנה אפשר היה לדבר איתם על כל דבר ספרותי או פילוסופי ופתאום שום כלום...
אצל יונסקו ב"קרנפים", מחזה שמתאר את עליית הפשיזם, כולם הופכים עם הזמן לקרנפים, אך אני חש, כאילו אנשי המלה הכתובה, האנשים הקוראים, האנשים הנושמים ספרות עמוק לריאות.. כאילו מגפה מכחידה אותם במהירות שיא. פה ושם עוד מוצאים נשים שמצהירות בגאווה שקראו את 'האלכימאי', היצירה התפלה הזאת, או ספרים דומים אחרים, אך מעולם לא נתקלתי באשה שאפשר היה לדבר איתה על ג'ויס, וירג'יניה וולף, רילקה, קיטס, צ'כוב וכו'. גם לא מהדור שלי.
מה קורה לעולם?
אני חש כמו פרופסור לסנסקריט, או לאספרנטו. כשהייתי נער רבים רצו להיות משוררים או סופרים, או פילוסופים. זה היה דבר לגיטימי. סופרים ומשוררים היו סלבריטאים. הרי כשאלתרמן פרסם את "כוכבים בחוץ" כל צמרת הספרות העברית ולא מעט אנשי צבא הצטופפו בדירה שלו. זה היה ארוע... אז איך אומרים... המנוולים שינו את החוקים ולא אמרו. עולם המלה הכתובה דעך ונעלם.
מה היו עושים בלזק, פלובר, סאלינג'ר... כל כותבי המכתבים הדגולים, אילו היו חיים כיום ונאלצים מרוב בדידות לבלות באתרי ההכרויות. הרי לאף אשה לא הייתה סבלנות לקרוא מעבר למשפט השני. והבודדות שהיו כותבות חצי מכתב היו מדקלמות את המנטרות על חצי הכוס המלאה, הרגליים על הקרקע, הראש על הכתפיים, החיוך לעולם ושאין הנחתום מעיד על עיסתו. מה הקטע עם הפתגם הזה. מאות פעמים הוא מופיע בתיבות הקשר. מדוע שאופה מעולה לא יתגאה בלחמניה שלו. ועוד איך הנחתום מעיד על עיסתו. הרי בימינו כמעט סוגדים לכל מיני שפים דגולים ואמנים של מזון. ואני בטוח שרבות מהנשים שכותבות את הפתגם הזה כלל אינן יודעות שנחתום הוא אופה.
בדידות... בדידות... בדידות...
אין מקום יותר בודד מאתרי ההכרויות האלה... לאנשים יוצאי דופן. אתה ניצב על הגבעה. העדר המעלה אבק מדשדש למטה. אף כבשה לא מרימה את ראשה. אתה שומע בין מההה למההה, בין פעיה לפעיה, חצי כוס מלאה... מההה.... מו.... ראש על הממממה כתפיים... נחתום ממההה ועיסתו... מהההה
ועד שאתה מוצא אשה משכילה שיכולה להבין שירה, אז פתאום היא באה באיזה קטע מוזר וטוענת שיש לך יותר מידיי 'אך'ים ביצירה ואתה בודק כמו דביל ורואה שלא דובים ולא זבובים. ופתאום מסתבר לך שהיא רק קראה את ההתחלה וישר קפצה לסוף לראות מה קורה. ואתה ממלמל... לא עושים דברים כאלה. מילא אמי... עם הרומנים הרומנטיים שלה, שלא מוכנה לקרוא ספר אם אין לו סוף טוב. והרי תמיד יש שם סוף טוב. אבל אשה שמבינה ספרות שתקפוץ ישר לסוף של יצירה ארוכה. הרי זה פשע...
מה אני עושה פה...
מדוע איני יכול לעזוב...
אלוהים יודע שאני מנסה...

והרי אין פה אף אחד...

(פתיחה של דלת. קול צעדים מתרחקים. אלביס עזב את הבניין (-:
 
נכתב על ידי trubadur, גבר בן 59 מחולון, בתאריך 12/02/2016
(סיפור זה נצפה 1,943 פעמים)
לסיפור זה נכתבו 8 תגובות     [ להוספת תגובה ]
13/02/2016
13/02/2016
17/02/2016
20/02/2016
24/02/2016
25/02/2016
23/03/2016
16/04/2016
סיפורים נוספים של trubadur
10/02/2016
06/02/2016
05/02/2016
05/02/2016
16/01/2016
18/12/2015
12/12/2015
07/01/2015
07/01/2015
13/12/2014
06/12/2014
06/12/2014