אהבה
אהבה.... רגש חזק ביותר....עוד אחד מהדברים הלא מוחשיים, והלא מוגדרים.
אבן שושן כותב: "חיבה עזה, רגש של משיכה גדולה או חשק למישהו או למשהו".
ההגדרה הזאת כבר מתנגשת לי עם מה שלימדו אותי תמיד....
שצריך זמן בשביל לאהוב.
ז"א אין מצב שאני אוהב מישהי שהכרתי לפני שבועיים....האם אפשר לתת טווח זמן לאהבה ?
מתי אפשר לומר "זהו, עכשיו אני אוהב אותך" ?
עם השנים למדתי את הערך של האהבה,
למדתי עם השנים לא לזרוק את המילה הזאת מהר מדי כי היא מאבדת מהכוח שלה, לדעתי, כשהיא
נורה מהתותח במהירות-על.
מבחינת הגדרת המילון, אתה יכול לומר "אני אוהב" ברגע בו אתה מרגיש את התחושה הנ"ל.
מהרגע בו הרגשת שאתה כמהה למישהי או שאת כמהה למישהו.
עד היום היו לי מספר מועט של מערכות יחסים ארוכות טווח.
מכל מערכת יחסים למדתי משהו, והפנמתי עוד כמה דברים חדשים,
כל מערכת יחסים לקחה אותי כמה שלבים למעלה בהבנת האהבה והיחסים שבינו לבינה.
אמא שלי הייתה אומרת לי תמיד "אדם שלא אוהב את עצמו לא ידע לאהוב אדם אחר"
והרבה פעמים ניסיתי להעמיד את המשפט הזה במבחן המציאות היומיומית.
יש מקרים שיכולתי לומר שמערכת יחסים, או יותר נכון הבחורה שחלקתי איתה את חיי,עזרה לי לאהוב את עצמי יותר ממה שאהבתי בעבר.
למדתי שחיבה חייבת לבוא משני הצדדים אחרת אין מה לחפש בתוך מערכת היחסים.
הייתה לי מערכת יחסים עם מישהי שהעניקה לי חיבה גדולה, מה שגרם לי יותר חשק להעניק בחזרה,
מה שגרם למערכת היחסים הזאת להיות חיובית עד מאוד, מה שגרם לי בסופו של דבר לאהוב את עצמי יותר.
היו מערכות יחסים שלא קיבלתי חום מהצד השני, מה שגרם לי במצבים מסויימים לצורך מסויים של מרדף אחר הניסיון לקבל חום ואהבה מהצד השני... מה שגרם לקריסת מערכות לבסוף כשהקשר לא הגיע לאן שרציתי... אהבה דו-סיטרית.
כל צד מביא איתו לתוך מערכת היחסים מטענים קודמים, וכמו שלמדתי בפיסיקה יש מטענים חיוביים ויש מטענים שליליים.
לרוב, המטענים השליליים יכולים להרוס מערכת יחסים כשהיא עוד בחיתוליה ובשלביה הראשונים.
ישנם מצבים בהם קשה מאוד להתמודד עם משקעיו של הצד השני, וזה יקרה כאשר הצד השני לא מוכן לתת מעצמו ע"מ לבנות את מערכת היחסים.
מהרגע הראשון שהגעתי לעולם קיבלתי לתורת החיים שלי את המשפט "אף אחד לא מושלם",
ואני חי ע"פ המשפט הזה וגדלתי על-פיו.
אבל, אי אפשר לצפות מבן אדם לעמול לבד בדרך לבניית הקשר, כל העניין של מערכת יחסים זה העובדה ששניים עושים הכל כדי ששניים יוכלו לחיות כאחד.
אני הייתי בתוך מערכת יחסים חד סטרית, זה לפחות מה שאני הרגשתי במבט לאחור.אני זוכר כמה היחסים הללו היו ריפלקט שלילי לחיי, כמה סחבתי על גבי במטרה להבין תמיד את הצד השני.תמיד חייתי בתוך הרצון לרצות את הצד השני, ובאותו הזמן להבין אותו כשהוא לא מרצה אותי.
מערכת היחסים הזאת היא מה שתמיד הגדרתי, ואני עדיין מגדיר, הבי"ס של מערכות היחסים שלי.
אדם שאני מעריך אמר לי פעם, "צריך לדעת לתת בלי לרצות לקבל".
למען האמת קשה לי לקבל את המשפט הזה.
למדתי, מאידך, מאדם אחר, שלכל דבר בחיים חייב להיות גבול, מן קו אדום שצריכים לעצור בו.
המערכת יחסים הנ"ל שניסיתי לבנות הייתה בנויה על "לתת בלי לרצות לקבל", אבל אני מאמין
שגם לנתינה שלנו חייב להיות גבול מסויים, חייב להיות מצב שנעצור בו אם לא נקבל בחזרה.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני שואף לנתינה ללא גבולות, אני שואף להגיע למצב שבו נוכל להעניק מכל הלב ובלי "לחשבן".
אבל בסופו של דבר, מה שצריך להיות נכון זה לתת בלי רצון לקבל ובאותו הזמן לקבל.
ז"א לתת בלי לחשוב על הפידבק שנקבל עקב כך, ובאותו הזמן לקבל בלי שנבקש.
אני זוכר שמחיתי על היחס הלא חם שקיבלתי מהחברה שלי,
אני זוכר שאמרתי שאני תמיד בתחושה שאני כותב, מפתיע, מחבק ואוהב ולא מקבל בחזרה.
אני זוכר שביקשתי מהצד השני לפחות מכתבון קטנטון שייתן לי להרגיש טוב,
ואני זוכר שהיא תמיד אמרה שהיא לא יודעת לכתוב כמוני.
במבט לאחור, זה לא המכתב שרציתי, זה לא השיר, זה לא המתנה בשווי מאה, אלף או מיליון שקל.
זה לקבל את התחושה הזאת שיכולה לבוא במיליון אופנים שאומרת "אני אוהבת אותך".
לא כולם יכולים לכתוב שיר יפה או מכתב יפה, לא כולם יכולים להרשות לעצמם לקנות מתנות יקרות,
אבל כל אחד בדרכו שלו יכול לתת לצד השני תחושה של חיבה ואהבה אמיתית.
ויש כל כך הרבה אופנים לתת את התחושה הזאת.
בכל מקרה, בסוף הכל התפוצץ.
אני זוכר את המשפט שלה כשהחלטתי שאני שם לזה סוף:
"גם לכלב מגיעה הזדמנות שניה, תן לי צ`אנס להשתנות".
המשפט הזה בא אחרי שנה של ניסיונות כושלים שלי לבנות משהו טוב.ואני האמנתי שבמהלך הדרך הבחורה הזאת קיבלה כל-כך הרבה "הזדמנויות שניות" שעכשיו אני שבע.
אני זוכר שאמרתי לה: "אם אחרי שנה לא השתנית, אני לא רוצה שתשתני עכשיו".
אני לא אשקר, אני מודע לעובדה שגם אני עשיתי טעויות בדרך.
אני לא יודע אם להאשים את עצמי בכך שהחזקתי שנה בקשר שלא היה טוב,או לזקוף לזכותי את מספר הפעמים שנתתי צ`אנס לקשר הזה.
אני יודע שאני חציתי גבולות אדומים בנסיונות שלי לקבל בחזרה.
במבט לאחור אני יכול לומר שנתתי יותר מדי... זה נשמע רע אבל אני אסביר.
נתתי יותר מדי מכתבים,
יותר מדי שירים,
יותר מדי מתנות,
יותר מדי הפתעות.
אפשר להרגיש שזה יותר מדי כשכל אחד מהדברים הנ"ל הופך להיות מובן מאליו.
כשאתה כל יום מפתיע יבוא היום בו ההפתעות שלך יאבדו מערכן.
כשאתה כל יום מעניק שיר במתנה יגיע היום שבו כל שיר יהפוך לשגרת חיים,
ומבחינתי זה רע.
במערכות יחסים אחרות שהיו לי ניסיתי ללמוד מהטעויות האלה.
ניסיתי לבנות את מערכת הנתינה שלי בהדרגה, ותמיד לשמור את הטעם הטוב בפה.
כמו שאומרים "טעם של עוד".
יהיו כאלה שיסכימו איתי ויהיו כאלה שלא, אחרי הכל זה מה שאני הפנמתי מהעבר שלי.
אני זוכר שפעם רציתי לקנות משהו למישהי שאהבתי,
זאת מישהי שהתחלתי איתה מערכת יחסים, וזה היה ממש לפני נסיעה שלה לחופשה.
רציתי לקנות לה משהו והדבר שעלה לי לראש זה שרשרת כסף עם תליון יפה.
המשכתי להסתובב בקניון בניסיון לחפש משהו אחר, משהו מיוחד.
צילצלתי לחבר שלי ושאלתי אותו אם כדאי לקנות לה שרשרת, ואני לא אשכח את התשובה שלו שנצרבה לי בראש:
"שרשרת זה משהו שאי-אפשר להתקדם ממנו הלאה, זה מעלה את הרף גבוה מדי".
זה לא ציטוט מדוייק, אבל זה משהו שאחרי שחשבתי עליו, באיזשהו מקום הסכמתי איתו.
היופי בדברים האלה, מבחינתי, זה הזרימה של הדברים, זה לתת למשהו כמו שרשרת עם תליון להגיע
בשלב הנכון ובזמן הנכון.
הטעות שלי תמיד הייתה הרצון לתת את הדבר ההכי גדול, ההכי מיוחד וההכי מפתיע...
אבל אחרי שעשית את זה, איך תוכל להפתיע בפעם הבאה ?
אתה מכניס את עצמך למצב שיותר ויותר קשה להתעלות מעל מה שנתת בעבר.
אז תמיד טוב לקחת את הדברים בקצב איטי, ולא בכוונה, פשוט לא לנסות להריץ דברים מהר.
כל המערכות יחסים שלי נגמרו מהר לפי דעתי כי ניסיתי להריץ אותן כמה שלבים קדימה ולא נתתי לדברים לקרות באופן הטבעי.
ניסיתי תמיד לדחוף את הכל קדימה ולהביא פרי שלא בשל כמה שיותר מהר למכירה בדוכן.
אבל בסופו של דבר התפוצץ לי הכל כי הדברים רצו מהר מדי.
אל תנסו לעצור דברים, אל תנסו להאט דברים, אל תנסו להריץ דברים, תנו להם לקרות.