התכוונתי לנסוע עד הבית.באמת.
אבל במקום להמשיך ישר פשוט פניתי ימינה מבלי לדעת מה אני עושה.השירים הרומנטיים ברדיו בלבלו אותי אז החלטתי לעשות טיול ערב-לנסוע סתם כך בלי מטרה עד שימאס לי ואני אחזור הביתה.
ואז אחרי שעה של נסיעה מבולבלת דלקה נורת הדלק וכשנכנסתי לתחנה למלא את המיכל,ראיתי,שהתרחקתי מאוד מהבית.
תוך כדי שהמתדלק רוחץ לי את השמשה הקדמית החלטתי לאן אמשיך.הבית שלך במרחק 40 דקות מפה,שלי קצת יותר.
והמשכתי אליך,I drove all night של סלין דיון ניגן ברדיו באופן עירוני.והשעה בכלל היתה שעת ערב.
הופתעתי שאני בכלל זוכר איך להגיע עד אליך.עבר המון זמן מאז שהייתי שם.גם כל פעם שבאתי,
כיוונת אותי בפלפון ועדיין הצלחתי ללכת לאיבוד.
יצאתי מהמכונית, הייתי ממש מול הדלת שלך,מאתגר את עצמי ומתגרה בי כאילו שאני לא מאמין שאני עושה את זה.
התקשרתי אלייך וביקשתי שתצאי,לא היה לי האומץ להיכנס.
יצאת וישר התחלתי לבכות.
התנצלתי שבאתי,אמרתי שאני האמת לא יודע איך הגעתי עד לכאן.ואת רק חייכת אלי וחיבקת אותי.
ליטפתי את שערך ואמרת שזה בסדר,שהתגעגת אלי כל כך ושאת שמחה שאני פה.אמרת שלא הפסקת לחשוב עלי והחלטת שאת רוצה רק אותי.
ואז התעוררתי.
חיוך עלה לי בשנייה שהתעוררתי.אבל רק לרגע,עד שהסתובבתי למקום שלך במיטה וראיתי שאת אינך.
זה לא הפתיע אותי,הרי עכשיו את באותו צד של המיטה,שלו.
אבל זה כאב.
כאב כמו בצניחה חופשית,שלא הצליחה.
אז קמתי מהמיטה.מקווה שאולי החלטת להפתיע אותי ואת מחכה לי בסלון.למרות שידעתי שאת בסלון שותה קפה ומעשנת.
אבל בסלון שלו.
אז נכנסתי למסנג'ר,מקווה שאולי כתבת לי משהוא.שגם את חשבת אלי,שגם לך המרחק מפריע.שהבנת שהוא לא אני.
שאף אחד לעולם לא יהיה.
אבל לא כתבת כלום.היית מחוברת,אבל במסנג'ר שלו.
ואז התחלתי לבכות.