נפגשים הכרויות בחינם
 • חדש ! לוח מודעות לשותפים לטיולים בארץ ובחו"ל לפרטים לחצו כאן • תוקנה הבעיה עם המיילים לתמיכה - גלישה מהנה!
לילה טוב !
29 מרץ | 01:46
אורח [ התחבר/י ]
98 מחוברים
1 בחדר השיחה 
74 גברים, 24 נשים
לכתיבת סיפור חדש
ראשי
שתף ב- FB
+1 Google
קוביית מידע
זכויות יוצרים
  • כל תוכן שיועלה על ידי הגולשים לאתר ההכרויות נפגשים הינו באחריות הגולש שהעלה אותו. למען הסר ספק, יש לכבד את כל הדינים החלים על זכויות יוצרים, לרבות ובפרט (אך לא רק) חוק זכויות היוצרים 1911 ולא לעשות שימוש בחומרים של יוצרים אחרים מבלי הסכמתם המפורשת.
  • מצאתם סיפור שאיננו מקורי, הוא מועתק, משוכפל ו/או שחלים עליו זכויות יוצרים ? אנא צרו איתנו קשר ונטפל בכך באופן מיידי !
הפרדס מתחת לגשר - פרק א'
אכן הכל קרה, במקרה ובמקרה בלבד, והכל הפך לגורלי כל-כך... שום זיק של תקווה, לא הבזיק לכיוונה של יעלה.
וכי מה יכולתי לספר לה, או שמא, להציע לה? אילו רק ידעה, מי ומה אני, באמת. "איש הצללים" המאפיר והמשמים, המתמחה בלשלח נשמתם של "אלה", אל חיקן המזמין  של שבעים ושתיים הבתולות...
תור המכוניות הנכנסות לנתב"ג, היה ארוך ואטי.
התחלתי לצאת, מהוואן... כשנשמע, צליל המסרון...
"...אני מתקשה להתאושש, ומרגישה, שאיבדתי שליטה.
מאז שעזבת, מקנן בי הספק, מהמקום שממנו איני יכולה עוד, לשמור על השפיות.
ממקום שמותר לי להיכשל, שוב ושוב, גם ברגעים של תחושת חוסר האונים, הזועקת לתגובה.
במידת היכולת, הייתי ממשיכה ונוגעת, בנימי נפשך.
זה המקום, שבו הכניעה עוצרת, ובא הריק.
המתיקות והכמיהה, המתקיימות באהבתך, מתקיימות גם בך.
אתה, זה כל מה שאני רוצה, ואותי זה מפחיד.
אם אלך לאיבוד, אנא קרא לי לחזור, וכשאקשיב היטב – אשמע אותך.
אינני יכולה להיות רחוקה ממך, יותר משהארץ, רחוקה מהשמיים.
וכשאחלום על זה, הנח את משאלתי על שפתיך
ומלא אותי, באהבה...".
שלך, יעלה
 
ממרחק הזמן, זכרתי את יעלה מעיין, בדיוק כפי שהייתה – טמירה, נשית ומקסימה.
שערה החום ומלא הברק, היה אסוף לאחור והקנה לתווי פניה, ארשת אנדלוסית.
אפה לא היה סולד, אך עדין, על-אף  שפיה ושפתיה – היו גדולים למדי.
עיני השקד, שיוו לתווי פניה יופי כה-רב, שכל מגרעות קלסתרה נעלמו, כלא היו.
היכרותי עמה הייתה רבת פערים, ניגודים וחוסר התאמה – בכל רמה של סבירות.
כנגד כל הסיכויים – שבי, הלכתי אחריה...!
מאופק הייתי, כשנגשתי... עם מפתחות החדר.
נאמר לי לעלות לפניה, להתרגל למקום ולהתרגע... דקות לאחר מכן, היא הגיעה.
כנטוע במקומי עמדתי, וכשהקישה בעדינות – קפאתי.
פתחתי את הדלת – מפתח החדר עדיין בידי.
היא נטלה אותו ממני, ואימצה אותי, אל חזה.
חיבוקה היה נינוח, מרגיע וחם... לחשה היא אל צווארי, שמותר לי להתחרט.
לחבק אותה הלילה זה בסדר, ואני זה שאחליט: אם ומתי?
לנצח, נשארתי בתוך חיבוקה, כשהיא נושקת לגופי, לשערי ולצווארי.
נשאתי אליה את עיניי ולחשתי, כממתיק סוד, רוצה אני...
 
בדיעבד חשבתי לעצמי, מה מחבר בין שנינו?
הבטתי בה, גומע במבטי, את דמותה.
את טוהר עיניה, והיא חשה את הרגע... חליפות.
קרוב אליה, יכולתי להסניף את נשיותה, ואת חום גופה הקורן.
מבלי דעת, שולח אצבעות אל צווארה, מלטף את שחום-עורה.
ידי מחליקה מטה... היא הבחינה, בשריר-מצחי הרוטט, ובעיניה הבערה.
קירבתיה אליי, שפתיי כרכו את שפתה העליונה, וזרועותיה לפתו את צווארי.
מעיניה האדישות, טפטפו דמעות חמות, בגאווה ענוגה...
סגרתי אחריי את הדלת, נושא אותה אל המצע.
שפתיי באו אליה, חולפות על פניה, על גופה ועל הברק שבעיניה.
החזה בקרבה עלה וירד, מתמלא ברגש ונושק לחדוות המציאות הקרבה.
אך דבר מה בי, היה חסר...
אני אוהב, את האינטימיות וזקוק לה.
כשחש אני, גוף אישה נחשקת מכניע אותי תחתיה, אני נדרך.
לעתים, כמשהו בי, המחפש הרפתקה, או סוג של שינוי.
מוכן אני, להתנסות כמעט בכל, מלבד אחד: לאחר האהבה, איני יכול להרשות לעצמי להיאסף לזרועותיה, אלא להתלבש וללכת....
 
למחרת, ביום האפרורי לחוף הים הכחול-ירוק השתוללה הרוח, ללא נפש חיה מסביב.
דלגנו אל עבר המבנה הנטוש, של בית המידות שוקק החיים, של פעם.
מצמיד אותה בעדינות אל החול, כשידיי עליה ורגליה מנערים את המים, מעצמם.
קולה, התחרה ברוח ובשאון הגלים.
ולאחר... נשענה עליי, כשכסות גופה מכסה אותי בגופה החטוב, הנשי מאוד, גוף שדוגמנית לא תבוש בו.
עטפה אותי בהווייתה, ביופי אישיותה – חם היה לנו, רטוב ואוהב...
 
מדהים היה, אהבתי כל רגע בחייה.
לכשאהבנו, דמיתיה ל"שירת המלאכים".
לא היה קיים דבר, מלבד: נקודות החיבור של גופותינו, המפותלות זה בזו, זרועותיה, פיה ונשימתה.
חייב הייתי, לאסוף את עצמי, ולהפסיק את שכרון החושים הזה.
חששתי שתגיב בהקצנה, אבל שכנעתי את עצמי... שאסביר ואשכנע.
אם זו אהבתה, הרי היא, מורעלת...? והפרידה... עדיין מאכזבת.
לא אמור הייתי, ליהנות מקיומה.
אך, עובדה היא – אוהב אותה ועם זאת אעזוב,
שהרי לאהוב, משמעו לשחרר...
 
השורש הריבועי של האמת, היא האהבה
בשם האהבה, נקרע מפתח-הלב ונשארת האשליה
לא שפר מזלי, ואינני צועד בסמטאות הרגש
במציאות חיי, נדרש אני "לשחק" בלבבות נקיים
רוצה להתיר את "הכישוף", ופוחד לגרום לצער
יגיע היום ואצטער על כך, אלוהים עדי
וכשיבוא זה היום, אמשיך את חיי, במקום בו מושלת השכחה...
נכתב על ידי בר, גבר בן 61 מחיפה, בתאריך 03/04/2021
(סיפור זה נצפה 1,090 פעמים)
לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]
סיפורים נוספים של בר