איזבלה סנטיני: מגויסת "טרייה ותמימה" לשירות הביון הישראלי, אשר העריצה את ''איש הקשר'' שלה, ומוכנה הייתה להקריב את אושרה למענו, לא שיערה שתאלץ להקריב גם את חייה.
אביה נתפס ועונה באכזריות בידי פלג מוסלמי אירופאי, המסונף לארגון הג'יהאד האיסלמי, בהנהגת הד"ר עבד-אל קאדר - כירורג ידוע ומוערך.
הדרך היחידה בה יכולה איזבלה להצילו, הינה להתאסלם ולהסכים ''לשמש'' את הרופא, שהבהיר לה מראש, כי אין הוא מעוניין בה כאישה, אלא כמאהבת ואומנת לבתו היתומה...
רצתי לקצה השרוול המחבר, שבין הטרמינל למטוס והבטתי ''בדמותה הענקית'' מתכווצת לנגד עיניי, אך גדולה מתמיד בלבי האפל.
אמש, היה היום האחרון שבו אכלתי ארוחת בוקר עם איזבלה סנטיני.
לשארית חיי אזכור כל פרט מאותו הבוקר: תכננו את חופשתנו הראשונה, שתינו קפה עם פלחי לימון לשיכוך המיגרנה שהמתקתי כהרגלי, בכפית סוכר.
לנצח אזכור את ריבת הפקאן שלא שבתי וטעמתי מאז, את כתונת הלילה ממשי שהחליקה על גופה ובעיקר את חיוכה הצחור, שאך השכים והתמזג עם קרני השמש שהאירו את פניה באור נגוהות.
"נפתחו שערי השמיים, והעניים מדברות..." לפעמים עדיף לא להביט.
כל חיי הבוגרים הבטתי קדימה.
להביט לאחור, אינה אופציה בשבילי - אינני כשיר לכך.
אני יודע איך זה, לראות את הדברים מהזווית האחרת, לראות את שעובר על האדם, עד כמה זה עוזר להבין את חייך - שלך.
לא היה לי מושג איזו אכזבה בערה בה.
כאילו הפרידה מאז, השאירה אותה מצולקת ותקועה בזמן - לנצח.
הייתי חייב לראות את עיניה, ולו רק פעם אחת - ואחרונה.
הן שיקפו אהבה טהורה, על ציר הזמן שלא התקדם, אלא סבב סביב עצמו בתזזית מתמשכת.
לא יכולתי לשער בנפשי אהבה שכזאת, שלא נשחקת בראי הזמן ומשגרת היום יום.
אדם יכול לעשות הכל בכדי להיות שונה, אך דבר אחד נבצר ממנו:
''לברוח'', ממי שהוא באמת !
הגם, שאפשר להחליף כמעט הכל: את המראה, את מקום המגורים, את המשפחה, את החברה, את הדת, וגם את האלוהים.
אולם, יש עקרון אחד ומהותי שאין לו תחליף: ''האהבה הבלתי אפשרית, והאובססיבית...''.
לא היה דבר שיכול היה להוציא אותי מראשה של איזבלה, להוציא את האיש, האפור, הפוחז והמסתורי.
את השקרים וחצאי האמיתות, שסיפרתי לה אודותיי.
"...מתי תחזור לדבר איתי כמו אז, כדי שתוכל להטיח בפניי את ההשגות שלך, בנוגע למעשיי ושאר ההערות הרלוונטיות..." ?
"אני אתך כל הזמן יקירה, לא ממקום של מילים, או אמירות, אלא ממקום שממנו אי אפשר לגעת...".
"ממה, אתה פוחד..." ?
יצאתי משם בהסתר פנים שקורע את הלב.
בפרידה של פעם בחיים והיא צופה בי, כאילו אהבת חייה מסתלקת תוך כדי מגע יד מבעד לשמשה, שלא אחת, אחדה זוגות שהפכו לישות אחת.
אבל אני המשכתי לצפות לנס, כי כידוע ''הצדק'' הוא אי קטן בים הגאות והשפל האין סופיים, אבל לא כלום, 'בעולם האמיתי', שלי...
