פגישה באמצע החיים...
כמו בכל יום התיישבה לה בוהה בצג המרצד למול עיניה. בוהה באינסופי של מרחב האינטרנט חולמת בהקיץ על האביר שיגיע רכוב על דו-אופן, תלת- אופן אך עדיף על ארבע-אופן.
היא כמעט כבר עצמה עיניה והפליגה למחוזות אחרים כאשר שמעה את הצפצוף המודיע לה על חבר לצ'ט הנכנס למרחבה האישי. כהרגלה בימים טרופים כאלה השיחה החלה מצידה בציניות מעושה, אך לזה שמולה היה נשק חדש עבורה- הוא לא נרתע, הוא לא נסוג לאחור אלא המשיך איתה בשיחה הצינית אך המרתקת למדיי.
ללא שום התראה מוקדמת כתב לה את שמה בחלון הצ'ט. היא החסירה מספר פעימות ושאלה כיצד הוא ידע זאת והוא המשיך בשלו בכתובתה, מקום מגוריה, המראה שלה...
היא גלגלה את כסא המחשב לאחור ברתיעה פתאומית סגרה את חלון הצ'ט והתפללה כי הוא לא יצוץ שוב...
אך ללא הועיל, החלון המשיך לקרוא בשמה, מתחנן בפניה כי לא תירא ולא תיסוג, הוא ביקש להסביר. היא קראה ברצון ובחוסר רצון את מילותיו המוקלדות בקפידה, הוא סיקרן אותה למרות חוסר רצונה להודות בכך.
"צלצלי אליי ותיווכחי כי אינני נושך" הוא כתב לה.
"אני דיי נעים בטלפון, את תראי לא תרצי לסיים את השיחה עימי.."
היא אחזה בידיים רועדות בנייד שלה מתחילה לחייג את המספרים כאשר כל מספר היא עוצרת לרגע...
"אני יכול להתקשר אלייך אבל נראה לי כי תלקי בשבץ לב אם זה יקרה"...
שוב עצרה את תנועותיה - מי זה אותו אחד שפרץ לתחום הפרטי שלה ויודע עליה כל כך הרבה?
היא חייגה את הסיפרה האחרונה מהססת אם ללחוץ על "התקשר".
לבסוף היא עושה זאת מתוך סקרנות, סכנה, הכול מהול בהכול.
מעברו השני של הקו עונה לה קול נעים, רדיופוני. היא נמסה ומנסה לחזור לעשתונותיה שאבדו מזמן.
הוא ממשיך בקולו הנעים ללטף את אוזנה ולהסביר מהיכן ידע את כל הדברים. כן, הוא מודה הוא עשה דבר שלא ייעשה ופרץ לתוכנה כלשהיא במשרד כלשהוא על-מנת להשלים לעצמו את התמונה של זאת היושבת מולו בצל צילו המגן של החלל הוירטואלי...
רגליה רועדות בעוד היא מנסה להדליק סיגריה על-מנת להרגיע את עצביה המרוטים.
מקשיבה לקולו, בולעת כל מילה ואינה רוצה שהשיחה תסתיים לעולם.
הוא באבחה אחת מסיים את השיחה וממשיך להתכתב איתה בחלון הצ'ט, מתנצל על כך שאין לו זמן כרגע לדבר ושתרגיש חופשי להתקשר אליו שוב בערב.
ממתינה בקוצר רוח לשניות, דקות ושעות שיעברו והן עוברות כל כך לאט שהיא יוצאת מדעתה...
מגיעה שעת בין ערביים היא חוטפת בידיה את הנייד ומתחילה לחייג את המספר. מה הוא יחשוב עליי? שאני נלהבת? חשבה לעצמה בעודה מחייגת סיפרה אחר סיפרה.
הקול בצד השני עונה והיא שוב אינה שולטת בסערת הרגשות שמקיפה אותה, נשענת על שולחן המחשב בכדי לא למעוד מנסה לשמור על קול יציב אך היא מרגישה כי הוא בוגד בה.
הוא צוחק בצחוק רועם, מרגיש כי הוא ערער את עולמה והוא נהנה מכול רגע ורגע.
מחכה שיציע לה להיפגש אך חוששת שהבועה תתנפץ בפניה כבעבר, אם כי היא מרגישה שהפעם זה אחרת, הפעם הקול והאדם מרגישים לה כאחד.
היא מבקשת שישלח לה תמונה והוא שולח אותה לאתרו המעוצב שבו ישנן תמונות למכביר בכל מיני סיטואציות ובכל מיני צבעים, צדדים.
נשימתה נעתקת, כיצד ייתכן כי קיים כזה דבר? זה נוגד את כל מה שחוותה עד כה בחלל הוירטואלי.
היא בקושי מצליחה להוציא מילה כול כולה שקועה בתמונותיו המרהיבות, שחקן קולנוע או שמא שדרן רדיו בעל מראה מצודד נפש.
הימים עוברים השיחות מתפתחות היא שבה לעצמה אט אט ומנהלת עימו שיחות נפש עמוקות אך לא מידי. הוא דיי עצור לא מגלה, לא מקלף מעצמו את הקליפות כל כך מהר. הוא זה שמנהל את מהלך הדברים שיקרו, לא נותן לה מקום בהובלה. נראה כי הוא משועשע מהמצב והיא אינה מסוגלת לנתק עימו מגע והוא יודע זאת.
לאחר כשבוע או שמא שבועיים הוא מחליט כי ניתן לקדם זאת מעבר לתחום הוירטואלי ומציע לה להיפגש. היא נלהבת מתרגשת יוצאת במהרה לקנות דבר-מה מצודד עבורו.
היא מחליטה ללבוש שחורים, הצבע מגן עליה היא תרגיש בטוחה באפילה כאילו נטמעת יחד עם החשיכה שמסביבה.
הערב יורד על העיר, היא נכנסת למקלחת, מקרצפת את גופה כפי שהיא אוהבת לעשות על-מנת להמריץ את דמה ולרכך את עורה, מורחת על גופה קרם גוף נעים אך לא דומיננטי על מנת להתיז את הבושם האהוב עליה, שמה עליה את התחתון חוטיני השחור עם התחרה מקדימה ואת החזייה השחורה על-מנת שתעצב את חמוקי גופה.
בוהה במיטתה על מה שפרוש עליה מכנסי דמוי-עור שחורים וחולצה קטנה שחורה. את תיק העור ואת מגפי החצי השחורות היא תנעל ממש מספר דקות לפני היציאה.
הוא דרש להגיע לביתה. היא היססה מכיוון שאינה נוהגת לעשות כן, ומה יקרה אם יקרה מה שקרה לה בעברה? היא מחליטה לקחת את הסיכון יודעת כי אם יקרה דבר-מה היא לא תוכל לעשות דבר הלא הוא גבוה ממנה בכמה מידות.
צלצול בדלת הכניסה.
היא צועדת ברגליים כמעט כושלות פותחת לאט את דלת ביתה. הנה הוא. היא רוצה להתנפל עליו בנשיקות אך עוצרת את עצמה לבל תעשה כן. הוא עומד בכל הדרו ונכנס בצעדים בוטחים פנימה. הוא לא נותן לה הרבה זמן להיוותר במבצרה ומלווה אותה החוצה אל עבר מכוניתו החונה ברחוב למטה.
היא לא מזהה את סוג הרכב, היא אינה מבינה בכל המותגים, בנישואיה היא הייתה וחייתה כמו קיבוצניקית, לובשת בגדים ממחסן היד שנייה בקיבוץ. כל יציאתה לאוויר העולם חדשה לה.
הוא פותח לה את הדלת בעבר השני של הנהג ומסייע לה כמו ג'נטלמן אמיתי להיכנס פנימה. שוב היא מרגישה כי היא בחלום או בסרט.
הוא נכנס פנימה מדליק את הרכב והרכב בשאגה שועט ברחוב. היא מסתכלת עליו נוהג אוחז בידיו הגדולות את ההגה בביטחה.. יש סמל של חיה ממשפחת החתוליים באמצע ההגה... היא תוהה לעצמה יגואר? הייתכן?
הזמו לא הספיק לה להתעשת והיא מוצאת עצמה איתו ברחובות הפתלתלים של יפו, הם אוחזים ידיים כמו שני בני עשרה מהלכים ברחובות, משוחחים, צוחקים. היא מרגישה עצמה כשיכורה.
לאחר אכילה ושתייה הוא מביא אותה לביתה מלווה אותה לפתח הדלת. היא מסובבת את גבה לעברו שלא יראה את אכזבתה מכך שהלילה הסתיים. הוא מסובב אותה אליו ברכות שואל אם תרצה שיישאר והיא עונה כמעט כמתחננת שכן.
הוא מבקש להביא את התיק שלו מריכבו והיא מרגישה מרוסקת מכך שהוא ידע כי היא תתן לו את הלילה שלה ותקדיש אותו לו, אך במהרה היא מסלקת את מחשבותיה מפנה מקום להתרגשותה.
הוא נכנס לביתה, היא נעלמת בחדר האמבטיה חוזרת למיטתה משתחלת פנימה וממתינה לבואו.
היא מרגישה כיצד המזרון זז כאשר הוא מגיע, מושך אותה אליו אל בין זרועותיו שמקיפות אותה ומעלימות אותה בגופו. חום גופם מאזן אחד את השנייה. הוא מעליה והיא מעליו הוא מתחתיה והיא מתחתיו נעים כגוף אחד נשימותיהם כנשימה אחת. הם נרדמים שלובים.
:)THE END IS NEAR
נכתב על ידי
אנונימוסית, אישה בת 54 מחולון, בתאריך 20/06/2015
(סיפור זה נצפה 2,331 פעמים)
