פנים מתמרדות .
עייפות .
עיניים שפופות, כפופות לרצפה,
אך מנסות להיאחז בבדלי ענן מתפוגג.
אצבעות נמסות במגע קר של תקווה .
לבד.
נוגע בריבועי הדמיון ונושך את השקט בחמלה.
גוף מזדקן בנפש צעירה
לבד.
פנים מתייסרות במסע.
געגועים לזמן שלא יגיע.
חסידות מולידות לי יללות של תינוקות שלא הכרתי.
פריחה של דמדומים.
לבד.
הוויה
סגנון נוסף של עצב.
יכולתי לאהוב עד כלות.
עד המבצר שלא מבצר.
עד למקום בו הלב נכמר.
לא אכזר.
לא נשבר.
פורש קרעים של אהבה לרגלי הזיכרונות .......
(סיפור זה נצפה 711 פעמים)
