מחפשת, שביל קטן, שיהיה רק שלי. פוסעת בזהירות בין כל הכוכבים שסביבי, מנסה, וכל כך רוצה, למצוא כבר את הכוכב שלי. 

מרחפת, אולי בשמיים ואולי עמוק בלב, עוד צעד, עוד תקווה.

ואני כל כך רוצה.

מסביבי כוכבים נופלים, ורק אחרי הרבה הרבה זמן מצליחים לחזור.

ואני ממשיכה ללכת, מתפללת- לא להפוך גם אני, לעוד כוכב נופל.

לאיפה אני הולכת? מה המטרה? אני לא יודעת, רק ממשיכה לחפש. איזה שהוא קול לוחש לי שבסוף אני אמצא. אמצא את מה? מה אני צריכה למצוא בכלל?

שאלות בוערות בעיניי, המון סימני שאלה. מחפשת מטרה, מסתובבת- קצת אבודה.

יום אחד, אחרי הליכה ארוכה ארוכה, עצרתי על אחד הכוכבים למנוחה. ושם, היה מישהו ממש חכם, שסיפר לי סיפור.

הוא סיפר לי שפעם היה מלך, ולו הייתה בת. המלך אהב את ביתה מאד, היא הייתה הנסיכה שלו, זו שהכי אהב. המלך תמיד תמיד הזהיר את הנסיכה לא לצאת לעולם מהארמון, כי העולם גדול והיא עלולה להיאבד. הנסיכה מעולם לא יצאה מהארמון. את השמיים היא תמיד ראתה דרך החלון, כמהה לראות אותם בלי מחסומים, לנשום אוויר עולם- אבל היא כיבדה את אבא שלה ומעולם לא יצאה.  

ויום אחד- יום אחד הנסיכה לא יכלה יותר. השמיים היו כחולים כל כך, והדשא ירוק כל כך, רטוב מטיפות טל. השמש זרחה באור מהמם והנסיכה החליטה לצאת לסיבוב מחוץ לארמון. קצר קצר, רק לטעום את אוויר העולם שקרץ לה כל כך ולחזור.

בלי לשאול את המלך, בלי להודיע לאף אחד- הנסיכה יצאה החוצה, מהארמון, בפעם הראשונה בחייה.

סוף סוף היא ראתה עולם אמיתי. היא רצה, והרגישה מאושרת כשהרוח טפחה על פניה בעדינות. השמש שחיממה אותה בקרניה גרמה לה לחייך חיוך גדול והדשא הגבוה נעם לרגליה היחפות.

במשך שעה הנסיכה הסתובבה מחוץ לארמון, וסוף סוף ראתה עולם. היא הייתה מאושרת.

אחרי שעברה שעה והיא כבר התלהבה מכל פרפר עדין שחלף לידה ומכל פרח מהמם ביופיו- הנסיכה החליטה לחזור.

היא החלה ללכת בכיוון שממנו באה, אבל אחרי חצי שעה של הליכה היא הבינה שמשהו פה לא הגיוני. זו לא הדרך.

הנסיכה החלה לנסות כיוונים אחרים, אולי היא רק התבלבלה קצת, אבל השעות נקפו והלילה הגיע.

הנסיכה פחדה. היא רצתה לחזור לארמון. רצתה לחזור לאביה המלך ולשכוח מכל ההרפתקאה הזאת. אבל היא לא הצליחה למצוא את הדרך חזרה..

הנסיכה צעקה, צעקה עד כלות נשמתה, אבל אף אחד לא בא לעזרתה. היא הייתה בודדה במערכה, כך הרגישה.

הנסיכה התיישבה והחלה לבכות. הלילה כבר ירד, החושך עטף את העולם, ופתאום הדברים שמסביבה כבר לא קרצו לה כמו באור.

הנסיכה רצתה הביתה, והיא לא ידעה איך לחזור. במשך ימים רבים היא חיפשה וחיפשה את דרכה בחזרה לארמון, חיפשה ולא מצאה. ואז, יום אחד, זה פשוט קרה. הנסיכה התייאשה.

השמלה הלבנה המהממת שלה התלכלכה כבר מזמן, והשיער שלה שתמיד נראה זוהר כל כך- היה מלא בזרדים ונראה כמו הדשא, שכבר לא כל כך נעם לרגליה של הנסיכה כמו בעבר- הקוצים פצעו אותה והכאיבו לה. היא לא אכלה כמעט ולא שתתה הרבה זמן.

לאט לאט, עם כל יום שעבר, הנסיכה שכחה מה היא באמת. היא שכחה שפעם היה לה ארמון, והיה לה אבא שאוהב אותה הכי שאפשר בעולם. היא שכחה שהיא נסיכה, היא שכחה שהיא משושלת מלוכה.

הנסיכה המשיכה לשוטט בדרכים, ויום אחד היא הגיעה לכפר. כפר של אנשים פשוטים, עם בתים פשוטים. מקום לגמרי פשוט. הנסיכה מצאה לה משפחה מאמצת שריחמה עליה ואספה אותה לביתה. היא השתלבה מהר מאד בין המקומיים והחלה להסתובב עם החבר'ה בני גילה. מהר מאד היא התחילה לעשות שטויות, ואיך אומרים?

ליהנות מהחיים. 

בשלב הזה לא נשאר לה שום זיכרון מהעבר שלה. היא לא ידעה על עצמה כלום, אפילו לא את שמה. הדבר היחיד שידעה, שבב הזיכרון היחיד שנשאר לה מחייה האמיתיים- הנסיכה ידעה שהיא שונה. היא ידעה שהיא מיוחדת. היא לא ידעה למה, ולא ידעה איך- אבל היא ידעה שמשהו בה שונה מכולם. משהו בה מיוחד יותר מכולם.

שנה עברה מאז שהנסיכה יצאה לאותו טיול ארור, ולא חזרה לארמון יותר. שנה מלאה במסעות, הרפתקאות, שנה שבה היא ראתה את העולם מכל צדדיו.

אבל אחרי שנה- קצת נמאס לה. משהו הרגיש לה לא נכון.  משהו אצלה בפנים צעק לה שהיא לא במקום הנכון.

ויום אחד, הנסיכה ארזה תיק, והלכה.

היא לא ידעה לאן היא הולכת. היא לא ידעה למה. היא לא ידעה מה עובר עליה.

היא ידעה דבר אחד.

היא מיוחדת.

היא הרגישה דבר אחד.

זה לא המקום שלה.

בתת מודע שלה, היא רצתה דבר אחד.

לחזור לאבא.

לחזור למלך מלכי המלכים, שמחכה לה כבר הרבה זמן.

לרוץ אליו, לחבק אותו.

בינתיים הרצון הזה נשאר עמוק עמוק בפנים, במקומות שהיא לא ידעה עליהם מעולם. אבל יום אחד היא תבין לאיפה היא רוצה לחזור. 

ויום אחד אני אבין שזאת אני. אני היא הנסיכה האבודה, שמחפשת את הדרך בחזרה לארמון.

וכשהיא תבין, שאני יבין ... נדע גם את הדרך.

את הדרך חזרה לאבא.