כשעמדתי ברמזור השבוע,
עצרה לידי מכונית, עם שני חיילים וחיילת.
קבצן עבר בין המכוניות וביקש צדקה.
הוצאתי מטבע ונתתי לו. החיילים והחיילת לעגו לו.
בדרך - כלל אינני נוהגת לשוחח עם אנשים זרים בצומת,
אני פשוט מפחדת...
אך הפעם לא הצלחתי להתאפק.
אמרתי להם שגם הקבצן הזה היה פעם בן תשע-עשרה.
גם לו היו חלומות לכבוש את העולם, ואף אחד לא יודע מה יקרה
לו בעוד עשרים שנה. הרמזור התחלף ועמו המחשבות...
נזכרתי באותה קבצנית שהכרתי לפני ארבע-עשרה שנה.
חמש שנים היא ישבה באותה הפינה. מלוכלכת, שיער מדובלל שלא ראה מקלחת
זמן רב, בגדים בלויים שידעו ימים טובים יותר וריח רע שנדף דרך קבע. עיניה היו
חלולות וחסרות מבע:- לא עצובות, לא שמחות. לעתים היה נדמה שהיא רואה דרך
האנשים ולא את האנשים, שהיא רואה את כולם ואיש לא רואה אותה.
היא ישבה על שרפרף ובידיה קופסת שימורים חלודה, מרשרשת ומקשקשת
בתקווה שמטבע נוספת תיזרק אל הקופסה. היו שהתעלמו ממנה, הרגישו לא בנוח;
אחרים זרקו לה מטבע. ההיכרות שלי עמה החלה כאשר היא נכנסה לחנות לצילום
בה עבדתי. חייכתי אליה ושאלתי במה אוכל לעזור.
היא לא השיבה, אך עובדת וותיקה שעמדה לצידי אמרה
"היא באה להחליף את הכסף הקטן בכסף גדול. היא קבצנית.
" נבוכתי מעט מאמירתה, אך הקבצנית נותרה עם פנים חתומות
כאילו לא היה מדובר בה. היא העניקה לה שקית מלאה במטבעות,
ואני, כהוראתה של העובדת הוותיקה, הענקתי לה שטרות.
"היא לא מדברת?" שאלתי את הוותיקה כשיצאה מהחנות.
"לא יודעת", היא השיבה. ללא קול. ללא מבע.
חלף שבוע והיא נכנסה שוב. "מה שלומך?"
חייכתי אליה. היא נעצה בי מבט נטול מבע וללא אומר
ודברים הושיטה לי את שקית המטבעות. הענקתי לה את השטרות,
חייכתי שוב ואמרתי לה שהיא ממש מצילה אותי עם הכסף הקטן..
המשך יבוא..
