חתכתי חצי מהכריך שלי והושטתי לה.
ביד מהססת היא לקחה את חצי הכריך והתיישבה מולי.
סעדנו יחד את ארוחת הצהריים.
אני מודה שזה היה לי קשה. אני מודה שהרגשתי מאד נבוכה
מהמבטים של שאר העובדים. של הלקוחות.
אני מודה שבקושי הצלחתי לבלוע את האוכל.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מקרוב. פניה נראו יפות.
זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את קולה.
סיפרה לי בקול שקט וכמעט בלתי נשמע שהיא
חיה עם אמה החולה. שהיא 5 שנים יושבת באותה הפינה.
מאז, בכל פעם כשהגיעה, יצאתי להפסקה שלי.
סיפרה לי על מי שהיה אהבת נעוריה שנהרג במבצע צבאי.
על המשבר הגדול. עזבה את העבודה,הוציאה את כל חסכונותיה
ונדדה בעולם. חזרה לארץ חסרת כל ועם עצב גדול. הוריה ניצולי שואה.
אביה נפטר כבר ואמה חולה. התחילה לבוא יום יום לחנות וביליתי אתה את ההפסקה שלי.
היא ריתקה אותי. סקרנה אותי. רציתי להבין איך אישה צעירה, משכילה חכמה ונחמדה מגיעה למצב כזה.
בהתחלה כשישבה מולי היא נראתה לי כמו ילדה קטנה ואבודה. זזה על הכסא בחוסר נוחות. היא מיעטה
לדבר. ענתה על שאלותיי בכן ולא. סיפרתי לה על עצמי. לעתים הרגשתי שאני מדברת לעצמי.
אבל לאט לאט, כולנו שמנו לב שמשהו משתנה בה. התחילה לומר שלום לשאר העובדים.
כבר לא הסריחה. לפעמים גם שאר העובדים היו מצטרפים אלינו בהפסקה.
היא הייתה יושבת ושותקת, אבל נראה היה שנעים לה להיות בחברת אנשים.
אפילו הוותיקה התחילה לחייך אליה. לאט לאט הכרתי אישה עם עולם פנימי עשיר.
עם ידע. אישה משכילה. מצאנו שפה משותפת. הכירה את הספרים שקראתי,
את המוסיקה שאהבתי. עברו כמה חודשים. יום אחד הגיעה לחנות עם בגדים נקיים,
מסורקת, רחוצה. כמעט ולא זיהיתי אותה. היא הושיטה לי את שקית המטבעות.
החלפתי לה "כסף קטן" ב"גדול". היא לא יכלה לשבת איתי לארוחת הצהריים המשותפת.
"אני ממהרת" אמרה. למחרת כשהגעתי, העובדת הוותיקה אמרה לי שהקבצנית
הייתה והשאירה לי שקית קטנה. פתחתי את השקית.הטבעת הייתה שם.
היא לא שבה לחנות. לא במשמרת בוקר ולא במשמרת ערב.
אחרי כמה ימים כשלא הגיעה, הלכתי לפינת הרחוב, הפינה בה ישבה 5 שנים.
היא לא הייתה שם. גם השרפרף לא היה שם. נעלמה.
לפעמים אני תוהה מה עלה בגורלה. למה היא לא נפרדה לשלום? האם התביישה?
אבל מה שבטוח שיותר משאני עשיתי עמה חסד, היא עשתה עימי חסד.
בזכותה למדתי להסתכל לתוך הקנקן ולא רק לדקלם אותו.
בזכותה למדתי לאהוב ולחבק גם את האחר.
בזכותה למדתי לכבד את השונה.
בזכותה למדתי שהחיים שלנו שבירים ומה שיש לנו היום לא בטוח שיהיה מחר.
וכמה חשוב להודות לה' על כל הטוב שהוא משפיע עלינו.
כמו שאימא שלי תמיד אומרת: "תהנו ממה שיש כי ממה שאין אי אפשר ליהנות".
