כמה צעדים לקראתו. נושמת את קור המזגן.
- היי ... מה שלומך?
ברכת השלום השיגרתית שלה.
- היה לי זמן קצת, ... החלטתי להזמין לי קפה. מה תשתי?
- בשבילי בלי סוכר.
הוא השפיל מבט.
- מה שלומך, יקירה?
כף ידו נצמדה אל החזה וכמעט אפשר היה לשמוע נשימות שניסה להסדיר.
השיחה לא עזרה לשכך תחושה נוראית שמה ... היה ניתן לתקן ולהציל. המחשבה שמפה תצטרך עוד להמשיך ולפתוח נושא הפרידה לעומק הסגירה אותה. כל מה שעלה בידיה תמיד הביעה בקול. ועכשיו נותרו רק ההשארות ...
מטרה אחת לשניהם ... דומה ושונה בכל אופן.
- את בטח צוחקת עלי, - חייך אליה.
איש לא ציפה כשמתח את הזרועות ובא לחבק, בתנועה לא זהירה.
הקפה שנשפך והתרוקן על השולחן העיד על אי הנוחות שחש מהמצב הכל כך אופייני לאדם שלקה בגעגועים. היה נראה מוטרד.
- מצטערת.
היא הרימה יד בניסיון לאחוז בכיסא שממול, הניחה עליו תיק וככה התחמקה ממבטו.
- הניחי לזה. בבקשה ממך.
אבל היה ברור כשמש שלא התכוון.
היא הצליחה ללכוד את תשומת ליבו. במוחה צצה מחשבה כי לא מסוגלת להמשיך וזה עשוי לקרות. זאת המציאות.
אדם צריך לעשות את המקסימום בקלפים שהגורל חילק לו ...
- אתה מדחיק דברים כדי לא לראות אותם. והדברים לא נעלמים. אתה גם לא באמת משחרר אותם. התנערות ברורה מאחריות. אמורה להיות לזה איזושהי משמעות.
נכתב על ידי
ברכה, אישה בת 53 מקרית מוצקין, בתאריך 02/09/2024
(סיפור זה נצפה 125 פעמים)
