זקנות וזקנים ישבו בחצי מעגל בכסאות הגלגלים שלהם, בוהים בטלויזיה, מפנים מבט אל האחות הסיעודית המגישה לאחד מהם את מנת התרופות לאותה שעה. חלקם מנמנמים, חלקם מנסים לסמן שהם צריכים משהו.
ניגשתי אל אחד הזקנים שישב בפינה, מחוץ לחצי המעגל המעיק, ושאלתי אם אני יכול לשבת לידו. היה קצת מופתע, קצת חשדן, קצת מפוחד, נראה מאוד בודד. שאלתי אם רוצה כוס תה. "לא, תודה, אבל אתה יכול לקחת לעצמך" אמר. "מי אתם ?" שאל והצביע על קבוצת הצעירים שבאתי איתם. "אנחנו בקורס עיסוי. באנו להעניק לכם עיסוי" עניתי. לא בטוח שהוא הבין על מה אני מדבר. "האם אני יכול להדגים לך ?" שאלתי. "בבקשה" אמר. לקחתי את כף ידו המגוידת, קמוטה, זרועה כתמי זקנה, קלה כנוצה, והעברתי מעליה אצבע במגע מרפרף עם לחץ קל. אח"כ עם הבוהן בלחיצה על כרית כף היד.
פתאום הוא התחיל לבכות. נבהלתי והפסקתי.
"מה קרה ?" אני שואל, נבוך מהסיטואציה.
"שום דבר, תודה, הכל בסדר …….. אני כאן שלוש עשרה שנים ואף אחד לא נגע בי כך".

כתב גלעד קינן