"דבר איתו", ביקשה צביה, המחנכת של כיתה ט-3, רק איתך הוא מוכן לדבר.
 

היה זה אחרי פרץ אלימות נוסף של תמיר, אלימות יום-יומית שאף אחת מסגל בית-הספר לא ידעה איך להתמודד איתה. הרי הן לא יודעות שאת לילותיו הוא עושה על אריזות קרטון.
 

מה אני כבר יכול לומר לו ? בקושי החלפתי איתו שתי מילים אז, כשהייתי איתו.

באותו יום, שבועיים לפני כן, פנתה אלי צביה המחנכת בבקשה לא שגרתית: להגיע לביתו של תמיר. המצב שם קשה, אולי אוכל לעזור.

הגעתי לשם. עולה במדרגות חיצוניות לקומה שניה שנראית כמו תוספת בניה לא-חוקית קטנה ומאולתרת. "דירה" בגודל של פחות מ-20 מטר מרובע. 
 

איפה אתה ישן ? אני שואל את תמיר.

זה המיטה שלי, הוא מצביע על פינה ובה שתי אריזות קרטון גדולות מכוסות במצעים.

נזכרתי שיש לי בחצר בסיס מיטת יחיד ומזרון.

אתה רוצה מיטה ? כן, עונה תמיר.

בוא איתי, אני אומר לו, ניסע ונביא מיטה.

בדרך צץ לי רעיון. יש לי את כל החומרים והכלים לבנית מיטה מעץ. יותר כייף לישון על מיטה שאתה בנית מאשר לקבל מיטה מוכנה.

אתה רוצה לבנות לך את המיטה ?
כן, עונה תמיר.
 

אל חצר ביתי הוצאתי לוחות עצים, כלי-עבודה, ברגי-עץ ואת המזרון. לא היה צריך להסביר לו כלום.
בניה פשוטה. בונים סביב המזרון את בסיס המיטה מלוחות העץ ומוסיפים ארבע רגליים.

תמיר עובד בעדינות, בשקט, בדיוק, בסבלנות. אני יושב בצד, שותק, ותמיר עובד. כך, אחרי שעה וחצי של שתיקה היתה לתמיר מיטה אמיתית, פרי חכמת ידיו. 
 

את פרצי האלימות שלו לא השקטתי. קטונתי. אבל טפיחה נעימה לאגו המפונק שלי קיבלתי: הוא מוכן לדבר רק איתי.