לפני, על הדשא, פורס נהג המשאית הערבי את אפודת הפלסטיק הצהובה בה חייבים כאן הנהגים במסוף המטענים שער אפרים.
בהמתנה הארוכה עד שאקרא ברמקול להחלפת המטען עם הפלסטיני, אני יושב וצופה בו מתא הנהג. אין משהו אחר לעשות וההמתנה ארוכה.
אני עוקב אחרי כל תנועה שלו. למרות שהוא עושה זאת מספר פעמים ביום, תנועותיו אינן אוטומטיות, אינן תנועות של הרגל.
הכל מתבצע בשקט ובקצב הנוצר ע"י המתפלל והשואב אותו אל תוך התכוונות מלאה אותה הוא יוצר לעצמו, התכוונות אל אלוהיו.
בריכוז, בנינוחות, לא בחיפזון. פניו לכיוון מכה, עיניו עצומות רוב הזמן.
מתחיל בעמידה, בשתיקה בהתכנסות פנימה, אל תוך עצמו, בהתנתקות מהסובב אותו.
מרים ידיו, כפות הידיים מופנות ממנו והלאה, משלב ידיים על ליבו. תפילתו בלא קול, רק שפתיו נעות. משתחווה קדימה, כפות ידיו על ברכיו. אמונתו מורגשת בכל תנועה שלו.
הוא לא משאיר לי ברירה, אי-אפשר שלא להאמין לכל מילה שלו, להתכוונות שלו, לתודתו לאלוהיו, לבקשתו ממנו.
כורע על ברכיו ידיו על האדמה ומצחו נוגע באדמה. לא ברפרוף, בנגיעה ממש, מצחו נושק לאדמה.
לדידי שיא התפילה: מודה לו, משבח אותו. אדם אל מול אלוהיו.
כתב גלעד קינן
