"תכין לי בבקשה משהו לאכול" מבקשת לילכי.
היא מצביעה על קופסת דגני הבוקר,
שאותם היא אוכלת גם בערב.
השעה שעת בוקר רגילה
ומתחילה ההמולה הקטנה
של ההתארגנות שלאחר ההשכמה.
לילכי בת השש פותחת את הדלת לחתולים.
אני מתיישב לשתות את הקפה.
על השולחן חבילת מפיות נייר. 100 מפיות, כתוב על האריזה.
לילכי מתיישבת גם היא ונוגעת בחבילת המפיות.
"בכל דבר דומה יש משהו שונה" היא מכריזה.
מה זה ? אוסקר ויילד, הרקליטוס, פתגם סיני עתיק ?
עוד לא התעוררתי ופתאום הכרזה פילוסופית על הבוקר.
"בכל מפית שיש פה בחבילה יש איזושהיא נקודה, נקודה
אחת קטנטנה, שאין במפיות האחרות" מבהירה לילכי את משפטה הסתום.
"ברור !", אני אומר, וגם מצליח לצחוק צחוק של רווחה.
שני החתולים שנכנסו, תאומים אפורים וזהים לגמרי, מסתובבים
ליד השולחן ומחכים לחלקם. גם הם זוכרים את הכתוב בספר ויקרא לאמור:
"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם,
לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר;
וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.
וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל
וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט;
לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם ...."
"קיציס !", מלטפת לילכי את אחד מהם.
"איך את יודעת ?", אני שואל, "שדווקא זהו קיציס".
"אני יודעת" עונה לילכי המתוקה.
"מאז שהם נולדו הכרתי אותם והיום אני פשוט יודעת, בלי סימן" היא מסיימת.
ואני לעצמי אומר: "אפילו כשלא רואים אפילו נקודה אחת, יכולים לדעת ולהרגיש את השונה".
כתב גלעד קינן
