פעם אהבתי.
אהבתי באמת ובתמים.
אהבה כזאת שנותנת לך את הכח לקום בבוקר, ואת השלווה ללכת לישון בלילה.
הרגשה שאי אפשר לתאר, קירבה שאי אפשר להבין.
ללכת ברחוב ולחשוב על מה יעשה לה טוב, מה יגרום לה לחייך.
לדבר איתה בטלפון בשעה קשה ולהיות לה לקיר תומך.
לפנטז על הערב כשתפגשו ותלטף אותה, תתן לה את הרוגע והחום שישכיחו ממנה את כל תלאות היום ויתנו לה את הכח להמשיך הלאה, רק כדי לחזור אליך בסוף היום ולעשות את הכל מההתחלה.
האהבה הזאת מזמן נגמרה..
מאז ? רק אהבות מסוג אחר.
אהבות, שלא תבינו לא נכון, באמת אהבות.. אבל בלי הטעם הזה.. בלי הארומה שהיתה אז.
אז אני שוכב לי במיטה, ונזכר בכל מיני פרטים מהאהבה הראשונה, האהבה האמיתית שלי.
זוכר איך הסתובבתי בקניון ובשיא הספונטניות קניתי לה בובת כלבלב.
זוכר את השוקולד שהיא הכי אהבה, את הפתק שעשה לה טוב, את השוקו החם בבוקר חורפי, את החיבוק החזק ואת הנשיקה הרכה.
זוכר את הרגשת ההתעלות כשהיא סוף סוף הסכימה לתת לנו צ`אנס..
זוכר אותנו.
שוכב, נזכר, ומתגעגע.
מתגעגע כי עכשיו אני מבין עד כמה אהבה כזאת היא מזן נדיר.
יהיו לי עוד אהבות, אבל האם הן ישתוו לאהבה ההיא? האם אזכה להרגיש כך שוב?
אולי פשוט צריך לסנן אהבות..
מה שנראה מההתחלה כמשהו שלא יתפתח לרמה הזאת אולי לא שווה את הזמן של שנינו?
הרי בסופו של דבר תמיד ארצה להרגיש כמו פעם, להרגיש את מה שהיה ואבד.
רוצה אהבה. אהבה אמיתית, אהבה תמימה, אהבה ישרה, אהבה צעירה, אהבה מתוקה.
אהבה שהיתה לי, ונעלמה.
נכתב על ידי
חיליק, גבר בן 47 מחדרה, בתאריך 19/10/2009
(סיפור זה נצפה 2,645 פעמים)
