עברו 28 שנים  אני בת 40 ,זה היה לא מתוכנן, כשתכננתי זה לא הצליח ,ופתאום הכל  זרם לו חלק  צועדת לי לכיוון הכפר,ניסיתי ללכת במסלול מהעיר  לכפר  במסלול אותו זכרתי  כאילו זה  היה אתמול,בדרך  ההיא כבר חשתי באכזבה,הכל בתים כיכרות רמזורים, לא נתקלתי בפרדסים ובעצים...

אני  מתקרבת לכפר  הדופק מוגבר  כן  אני מתרגשת,בכניסה  נמצא השומר  שמאשר לי להיכנס  ,אני  יורדת  בירידה  לכיוון הכפר  מוזר   הריח  ליווה אותי  מריחה ריח  חזק  של גוייבות ריח  שהגביר לי את ההתרגשות, מהר  הבנתי  שהריח היה בראשי  כנראה שאף אחד לא היה מצליח להריח  את ריח הגוייבות..אני בתוך הכפר הכל שונה,אני  לא מצליחה לזהות  כמעט כלום, אני נתקלת בבניין  קטן  כן בניין הבנות בו התגוררתי 3 שנים,אני  פוסעת לעברו בהתרגשות רבה  בחוץ ישבו חניכים שבאו לעבוד בחופש, הצגתי עצמי בהתרגשות וסיפרתי  להם שכאן למדתי  לפני 28 שנים אני נכנסת לראות את החדר  שלי, ביקשתי מאחת הבנות ללוות אותי לצלם אותי ,ובפנים הכול היה כאילו מעולם לא עזבתי ,נכנסתי למקלחת ונזכרתי  כאילו זה  היה אתמול הכל היה זהה כלום לא השתנה,חדר הכביסה בו כל בגדיי היפים ניגנבו,היה קיים  אפילו החבלים  לא הוחלפו  אני  מתרגשת

אני  ניכנסת לחדרי ,קופצת בהתלהבות על המיטה ואומרת לילדה זו המיטה שלי ופה הארון שלי זה החדר שלי,החניכה הביטה  בפליאה היה לה מוזר לראות את האישה בת ה40 מתלהבת,כמו ילדה קטנה

סיפרתי  לילדים שהסתקרנו  מביקורי ''כאן למדתי  כאן חייתי לכאן אני מתגעגעת עד היום'' הילדה צילמה  אותי  ואז  נפרדתי מחדרי והמשכתי במסלולי ,היעד הבא למצוא את בית הספר  ואת הגדר שמובילה לפרדס,כן מצאתי רק שמאוד התאכזבתי בית הספר הרוס לחלוטין  מה  שראיתי זה בניינים גבוהים  וטרקטורים שעובדים לא נותר זכר לפרדס  מה שנותר לי זה לצלם ולהמשיך במסלול,אני צועדת לכיוון  המשרדים לכיוון של העץ הגדול העץ של האיש השחור,אין שם משרדים הכל שונה  יש הרבה עצים  אני לא מצליחה לזהות את מיקום המשרד ואת מיקום העץ, אני  נושמת נשימה עמוקה עומדת  עוצמת עיניים ומנסה לשחזר  היכן עמד העץ,אני  חושבת שמצאתי את העץ  בהתרגשות  מתחילה לצלם אותו  ,אני צועדת קדימה  להמשיך לבריכה ולכוורות של הדבורים,ואז אני מבחינה בעץ  נוסף  עליו חרוטים  חריטות  מיד מבינה ונזכרת שזה העץ הגדול  ,העץ של האיש השחור  גם אותו  אני מצלמת וממשיכה במסלול  לבריכה  מלבד גדר וקוצים  ושלט ''סכנה מטביעה'' אין בריכה  אני  ממשיכה לחפש  אבל זהו כלום לא מוכר   אבל הריח מלווה אותי  ריח הגוייבות אבל...אין שום עץ של גוייבות,אני פוגשת באיש ואומרת '' שלום לך אדון אני למדתי כאן התוכל לעזור לי ולהגיד לי איפה יש עצים של גוייבות'' האיש הביט בי  כאילו נפלתי  מהירח  וענה ''לא נתקלתי כאן בעצים כאלה'' ''מה אתה לא מריח ?''   הוא הביט בי  בפליאה והלך....

התאכזבתי והתחלתי להבין שהסיור נגמר  ניסיתי לחפש עוד קצת אבל כלום  ,לא היה זכר לעצים  החלתי צועדת  לכיוון היציאה  תוך כדי שאני  מצלמת את הבתים  הבתים שנבנו במקום העצים,אני  מגיעה לכניסה והשומר  מביט בי  ואומר''את ניראת מאוכזבת'' עם דמעות בעיניים עניתי  לו ...''סגרתי מעגל  תודה לך אדון יקר''

אז כן חבריי חשבתי שסגרתי מעגל ותם ונשלם סיפור הכפר
ומה קרה פתאום
שלשום בלילה נכנסתי לאתר חברה
ומה אני מגלה שחבריי מצאו האחד את השני ואירגנו מפגש
כתבתי לאחת החברות לא עברו 5 דקות והיא מתקשרת אליי
עברו 33 שנים והיא זכרה אותי שוחחנו  שעות התרגשנו התלהבנו
היא זכרה הרבה יותר ממני  והכי הכי  מיוחד
שהיא נתנה לי את מספר הטלפון של החבר הראשון שלי
ואוווווווווו ההתרגשות כשאני והוא שוחחנו
כאילו מעולם לא  נפרדנו
הוא זכר אותי זכר את החוויות שלנו זכר את האהבה הטהורה שלנו
אנחנו מתכננים מפגש חברים בקרוב