על קצה תהום הבדידות נעמדת בחוסר פחד ,
מציצה באופק אל מעמקי ליבי הרגש כבר נכחד ,
על במת הכאב רקדתי את הקשר האחרון שלי ,
במבט לאחור שוב מעדתי או שזה רק נדמה לי ?

ישבתי על עדן החלון מגע הרוח עוטף את חושיי ,
אל אבק המנצנץ בלחי הירח מחפשת את שביל חיי ,
הרגשה שאבדה דרכי ננעצת בי אל לילה חסר שקט ,
בין הסדינים הקרים מתעטפת בזיעה שאין לה אחרת ,

מתוך ארון האשליות שולפת את האני הלא מוכר ,
עם לילה חדש מתלבשת אל משהו שמזמן נשבר ,
תחושת הריקנות פותחת אליי את בנק הדמעות ,
פותחת אל עולם בו לא נשאר לי מקום לרגשות ,

במדבר השאול אזרתי את כל הכוח יצאתי למסע ,
מסע בו המציאות היא עוד מושג בעולם לא נודע ,
בהיתי בורד האדום אבדו בו כל צבעיו המנצנצים ,
בפרדס התשוקה אני היחידה שנשארתי עם הקוצים ,

זו עוד תקופת בצורת של רגשות ואיתה הצימאון ,
מזה יובלות מחכה לגשם שישטוף את ליבי לאבדון ,
טיפות שיפיחו חיים במקום בה נשמעת לה הדממה ,
שבארות של תקווה לא יתמלאו להם בחוסר אמונה ,

 ליבי הוא מורה דרך לימים כואבים ואין מי שיגאל ,
שוב מגששת באפלה כמו כוכב המשוטט לו לבד בחלל ,
הכוכבים עייפו מליפול, הירח הפסיק להאיר את הלילה ,
נראה כי לא נותר שום כוכב שיגשים לי את המשאלה ,

האם אני באמת מחפשת טיפת מים במדבר השממה ?
האם קיימת דרך בה אני ימצא אור בקצה המנהרה ?
מציצה במצפן אני רחוקה מלמצוא את הריגוש המיוחל ,
לא אפסיק לחפש כנראה את מה שמצאו כל השאר...