"הזקנים שלנו"אבות גיבורים ואימהות גיבורות של ביתנו.אנו מעבירים זמן ארוך בקיום שלנו, בטיפוח סטראוטיפים אלו.עד שיום אחד, האבא ה"גיבור" שלנו, מתחיל כל הזמן לחשוב, להתלונן בשקט, לומר משפטים בלי סוף ובלי התחלה ולדבר על דברים חסרי משמעות (שלא לומר שטויות).ה"גיבורה" של הבית,מתחילה להתקשות לסיים את המשפטים שלה,והיא מתחילה להתרגז על הסובבים אותה.מה עשו אבא ואמא, שמגיע להם להזדקן בבת אחת? הם הזדקנו...ההורים שלנו הזדקנו,ואף אחד לא הכין אותנו לזה.יום בהיר אחד הם משנים את ההתנהגות שלהם, הם הופכים רגישים יותר והם מאמצים לעצמם הרגלים מטופשים.הם התעייפו מלטפל בזולת ולשמש דוגמא אישית.עכשיו הגיע תורם לקבל מאיתנו טיפול ופינוקים.הם עברו הרבה קילומטראז' בדרכם.הם יודעים הכל ומה שהם לא יודעים הם ממציאים.הם לא מתכננים יותר לטווח הארוך,עכשיו הם מקדישים את זמנם להרפתקאות קטנות,כמו לאכול בסתר את כל מה שהרופא אסר עליהם.יש להם כתמים על העור.אבל הם לא גמורים: מי שגמור הם הילדים שלהם, שמסרבים לקבל את מעגל החיים כפי שהוא.קשה לקבל את העובדה שה"דיבורים" שלנו כבר לא שולטים על העניינים.הם שבירים, ומעט מאבדים את הזיכרון.יש להם את כל הזכות לכך,אבל אנחנו ממשיכים לדרוש מהם שיהיו בעלי אנרגיות של מכונות.אנו לא מקבלים את החולשות שלהם, העצב שלהם, אנחנו מתרגזים וחלקנו אף צועקים עליהם אם הם לא מצליחים להשתמש בסלולארי או במכשירים אלקטרוניים אחרים, ואפילו אין לנו את הסבלנות להקשיב בפעם המיליון לסיפור שהם מספרים כאילו זה עתה חוו אותו.במקום לקבל בסובלנות את העובדה שהם מאמצים לעצמם קצב חיים רגוע יותר עם חלוף השנים,אנחנו כועסים על שהם הפרו את האמון שלנו בהם, האמון שהם יהיו בלתי שבירים,כדרכם של גיבורי על. אנחנו מנהלים איתם ויכוחים מיותרים ואנחנו כועסים על דרך קבע,כדי שהכל יחזור להיות כמו פעם.חוסר הסובלנות שלנו, מראה רק על הפחד שלנו.הפחד לאבד אותם,לאבד את עצמנו והפחד שלנו שגם אנחנו נפסיק להיות שפויים,צלולים ועליזים.בכעס שלנו אנחנו רק גורמים לצער נוסף לאותם אלה שתמיד רק רצו להעניק לנו אושר.למה אנחנו לא מצליחים להיות להם מעט מימה שהם היו לנו?כמה פעמים אותם "גיבורים" טיפלו בנו במשך לילות שלמים?נתנו לנו תרופות,מדדו לנו חום ונישארו איתנו כל הלילה!אנחנו כועסים כשהם שוכחים לקחת את התרופות שלהם,וכשאנחנו רבים איתם,אנחנו משאירים אותם בוכים.בדיוק כמו שאנחנו היינו בילדותינו בוכים.הזמן מלמד אותנו לקחת את הטוב מכל תקופה בחיינו אבל קשה לנו לקבל את התקופות של האחרים. במיוחד כשהאחר היה לנו עמוד תווך, שתמיד יכולנו לחזור אליהם וידענו שהם תמיד יקבלו אותנו בזרועות פתוחות, ועכשיו הם נותנים לנו איתותים לכך שיום אחד הם ילכו לדרכם בלעדינו........נוכל להיזכר בהם בחיבה, נוכל להיזכר בחיוכים שלהם ולא בדמעות העצב שלהם שהם מחו מעינהם בגללנו.לסיום "גיבורנו" של אתמול....יהיו ה"גיבורים" שלנו לעד.....מוקדש לכל הסבתות ולכל מי שהוריו כבר סבים וסבתות באשר הם ובמיוחד לסבתי האהובה ז"ל.
(סיפור זה נצפה 1,113 פעמים)
