בין גבול הדמיון למציאות אני לא מוצאת לעצמי מקום ,
מתוך מבט מדחיקה רגשות עד שלא נותר לי אויר לנשום ,
יכולתי לספור חודשים מאז הפעם האחרונה ששנינו נפגשנו ,
למה לעזאזל הספיקה פעם אחת בשביל לזעזע את שנינו?

עדין מנסה למצוא את ההיגיון שבוער לי בין העצמות ,
מסתבר שבין הלב למוח עדין לא נפסקו להם המלחמות ,
מרוב הכאב כבר שכחתי מה שאנשים רגילים עוד מרגישים ,
איך זה מרגיש אתה שואל ? האם שכחת את אותם ימים ?

אני לא חזרתי מאותו רגע בו הלכנו לדרכינו השונות ,
מחמת הזעם והכעס אני נקרעת מבפנים חוסם זיכרונות ,
מה שפעם נקרא רגש נקבר אל מקום בו לא מתעוררים ,
"אנחנו" זה עוד זיכרון שאני משאירה עמוק בין הסדינים.

לעולם לא אשכח את היום בו השארת את ליבי למות מקור ,
לחשוב שעברתי ייסורים על אותו יום בו ליבי נצבע בשחור ,
אני היא זאת שיש לה בית קברות לרגשות בין 4 קירות החדר ,
עם הזמן עקרתי אותך מחיי אל ימים בהם אין לך כל זכר ,

מוצאת את עצמי נחנקת מדמעות אל צלילי הלב השבור לרסיסים , 
אתה כנראה חולם אם חשבת שתוכל להחזיר את אותם ימים ,
אני פשוט שונאת את ההרגשה בה אני מאבדת אלייך כל קסם ,
בורחת מתחושה שאתה המקום היחידי שיעשה אותי שוב שלמה.

 איך מלהסתכל עלייך פעם אחת אתה מחזיר הכל מחדש ?
אחריי שנלחמתי לשכוח את הכל אתה שוב מחזיר בי חשש ,
לו יכולתי לספור את הזמן בו אני אספתי את כל השברים ,
זה היה נראה כמו נצח איך הלכו להם לטמיון כל המאמצים ,

באמת מאסתי בכאב הבלתי נסבל אל לילות שאין להם מחר ,
לא רוצה לראות , לא רוצה להרגיש , לא רוצה להיפגע בכלל ,
אני יודעת שזה עוד ניסיון להחזיר את האני הישן שוב לחיות ,
מסתבר שעולם שלם של כאב עומד מאחורי מילה אחת... להתראות...