נפגשים הכרויות בחינם
 • חדש ! לוח מודעות לשותפים לטיולים בארץ ובחו"ל לפרטים לחצו כאן • הוצאנו גרסאות חדשות של האפליקציה לאנדרואיד 1.3 וגרסה 4.0.9 לאייפון
ערב טוב !
20 ינו | 22:17
אורח [ התחבר/י ]
676 מחוברים
14 בחדר השיחה 
415 גברים, 261 נשים
לכתיבת סיפור חדש
ראשי
שתף ב- FB
+1 Google
קוביית מידע
זכויות יוצרים
  • כל תוכן שיועלה על ידי הגולשים לאתר ההכרויות נפגשים הינו באחריות הגולש שהעלה אותו. למען הסר ספק, יש לכבד את כל הדינים החלים על זכויות יוצרים, לרבות ובפרט (אך לא רק) חוק זכויות היוצרים 1911 ולא לעשות שימוש בחומרים של יוצרים אחרים מבלי הסכמתם המפורשת.
  • מצאתם סיפור שאיננו מקורי, הוא מועתק, משוכפל ו/או שחלים עליו זכויות יוצרים ? אנא צרו איתנו קשר ונטפל בכך באופן מיידי !
המשיכה לבדידות
הספרים שאתה קורא, הדוגמאות שאתה רואה בחוג המשפחה, איזה גן כמוס, או אזור דמדומים במוח. מדוע אדם הופך ליצור בודד... ועוד אחד, שהתחיל כיצור חברותי בתחילת הדרך.
זו תעלומה.
סבא שלי היה האדם המרשים ביותר שהכרתי. גבוה. שמן. חזק בצורה שלא תיאמן. מצחיק ורציני בו-זמנית. תעלולן. מספר סיפורים אגדי. רק לאחר חמישים שנה גילה לי אחי, שעשה בירור, ומסתבר שעוזי, שימל'ה, י'ענקלה ו... והיה עוד אחד. אותם ארבעה גיבורים קבועים בסיפורי הגבורה טרום הקמת המדינה של סבא, מסתבר, שהיו אמיתיים ולא סיפורי דמיון, כמו שחשבתי כל השנים. תיאור של מבצעים אמיתיים בכיסוי סיפורי ילדות.
הוא היה דמות מרכזית במשק מצד אחד ומתבודד גדול מהצד השני. גר בקצה העליון של הקיבוץ. לבוש תמיד במכנסיים קצרים וחולצת עבודה כחולה. מתקלח במים קרים גם בחורף. שותה קפה שחור ומעשן בלי הרף. מגדל בעצמו את הפלפלים הכי חריפים שיש. ויודע לכתוב... בקטנה. כאיש המעשה הטור שלו בעיתון המשק היה דבר מה שולי בעיניו ורק לאחר שהחלה דעיכתו נעשה חשוב לו קצת יותר.
אז הסבא המתבודד של היידי בצריף הגלמוד שלו והסבא שלי היו קרובים מאוד בעיני.
ובנעורים פגשתי את הבדידות בספרים הלא ארוכים של הרמן הסה. קנולפ, הנווד הנצחי, הנודד בין הכפרים, או העיירות ומרשים את כולם בנימוסיו, עידונו ויכולתו ללמוד מהר כמעט כל מקצוע. החופש שלו. בדידותו והאופן בו למד להסתיר אותה. קנולפ הנווד.
והארי האלר, זאב הערבה הגלמוד באמת.
ופטר קמצינד, בן הכפר בעיר הגדולה, החוזר לבסוף לשורשיו ואל אביו הזקן בכפר הכלוא בצל ההרים הגבוהים.
ואחרי הרמן הסה באו הספרים של ברנרד מלמוד, המלאים בדידות אף הם, אם כי לא נעדרי תקוה. חלקית לפחות.
הארי לסר האנוכי ב"הדיירים", החי לו לבדו בבית גבוה המיועד להריסה ומתעקש להמשיך את ספרו התקוע. או ויליאם דובין, הביוגרף חובב הבדידות וההליכה ברגל במרחבים המושלגים.
ואחרי ברנרד מלמוד היה גם "איש המים" של ואן סחנדל. הנוצרי הקיצוני המסתפק במועט.
ובעולם המציאות, איש הקומנדו, התועה בסערת השלגים ולבסוף קבור שבועיים בתוך בור על פסגת ההר ונאלץ גם לקטוע את אצבעות רגליו כדי לשרוד. "לבדו ימות האדם", אחד הספרים המופלאים באמת.
ו"בדד" של ריצ'ארד בירד. הטייס הראשון, שטס מעל שני הקטבים, האדמירל הידוע וחוקר הקוטב, מוצא פתאום את עצמו על פי החלטתו קבור חודשים ארוכים בצריף מטאורולוגי קטן ובתקופה שבה אי אפשר היה לעשות מסעות בחורף. כך שאם יש בעיה, זה אתה והבעיה עם הקור והחושך הנצחי חודשים על חודשים.
והייתה בעיה. ליקוי במערכת האיוורור גרם לתנור להרעיל אותו, עד שאיבד את ההכרה. כל יום נחלש יותר ויותר. מה שנותר לו לעשות היה, לכבות את התנור, עד שכמעט קפא למוות בטמפרטורות שהגיעו לפעמים עד שבעים מעלות מתחת לאפס ויותר. או להדליק את התנור ולהתחיל להחנק מהאדים הרעילים.
וכך אתה קורא את היומן הפרגמטי הלא מושך והלא מעניין שלו... ואתה נדהם לחלוטין, מכוחו של האדם לשרוד גם בתנאים האלה. אמנם ריצ'ארד בירד לא היה בדיוק כל-אדם, אלא השתייך לסיעה האגדית של אמונדסן, סקוט, רוברט פירי, שקלטון , הילארי ואחרים. אנשים משכמם ומעלה. ובכל זאת בדידות גדולה יותר מבדידותו של בירד לא מצאתי, לא בעולם הספרות ולא בעולם האמיתי.
וסבתא שלי, שהייתה אנטיתזה לסבא הבריון העליז והדומיננטי. דמות אנורקטית צנועה ועדינה, ששקלה שלושים ושבעה קילו ואהבה לאכול רק מרציפן, שאמא שלי הייתה מביאה לה בביקורים הלא תכופים. כי אנו גרנו בדימונה או באר שבע והקיבוץ היה בעמק יזרעאל בצפון. עסק לא פשוט  להגיע. לדימונה למשל סבא שלי נסע בארבעה אוטובוסים, מה שלא הפריע לו לסחוב איתו גם שק של אשכוליות או תרנגולי הודו או שניהם.
ימים אחרים.
לסבתא השברירית הזאת היה מספר גבוה במיוחד במשקפיים. היא הכינה בובות מספוג והיו לה שלושה טרנזיסטורים, כל אחד מכוון לתחנת רדיו אחרת. אם הסבא סיפר סיפורים לאומיים פטריוטיים כחול לבן, אז הסבתא סיפרה אגדות של מקס נורדאו, או סיפורי מדע בדיוני שקראה בגרמנית. שילוב לא רע לילד היו השניים האלה.
והאחות המוזרה המתבודדת של הסבתא. והאחות האחרת שהיה לה רק פודל.
תמיד היו במשפחה שלנו שני סוגים שונים לגמרי של אנשים: המתבודדים והחברותיים. כאשר המתבודדים לרוב היו מיעוט, אך לא מבוטל. רבע בערך.
בדור שלי, למרבה המזל, אני היחיד.
אחד כמוני זה מספיק.
עד כיתה ח' הייתי דווקא חברותי למדי. ילד רגיל... אולי עם דמיון מפותח יותר מהממוצע. אחד מהמקובלים, כמו שנהגו לומר שנים רבות אחר כך. היה לנו שולחן פינג פונג בבית ותמיד באו רבים מחברי לשחק. מוזר שמשחק כל כך נפוץ כמו 'מדרכות' נעלם לחלוטין בתקופתנו. כמו חמש אבנים, גוגואים, סוס ארוך ועוד. כל דור והנאותיו.
ואז הסתיים בית הספר היסודי, שבתקופה ההיא נמשך עד כיתה ח', ובא המעבר לתיכון. שני ידידי הטובים עברו מבאר שבע לעומר. מדמות מרכזית ביסודי הפכתי לדמות אנונימית ושפופה בתיכון. לא יצרתי קשר. הייתי במגננה. לא הרביתי לצאת מהבית. נעלמתי בתוך יומנים של אלפי דפים, שכללו גם סיפורים ושירים. ואז החלה הבדידות.
בדידות הנעורים.
הבדידות בצבא, במקום שכה תיעבתי.
היו לי תמיד ארבעה סוגים של טבלות יאוש וזה נמשך גם בשנות המילואים הארוכות. הטבלה הכי יפה הייתה טבלה שבה יש בית קטן בקצה ההר ממנו מוליך שביל עד לתחתית הדף והשביל מחולק לריבועים, על פי ימי המילואים. אתה מתחיל מלמטה וכאתה מוחק יום אחרי יום... אתה מגיע הביתה.
האהבה ושנות הנישואים הארוכות והטובות כאילו ריפאו את הבדידות וניקזו אותה מתוכי. אלא שלפעמים הייתה חולפת במוחי המחשבה, שאני מתבודד, שרק במקרה הקים משפחה. נבואה שמגשימה את עצמה.
ובסוף, אכן הכול מתמוטט ובאו עשר השנים האיומות ביותר עד היום. שנות הבדידות הכמעט טוטאלית. לולא הילדים... אך גם איתם נוצר נתק לשנה עם בן אחד ושנתיים עם בן אחר ועד היום ממש. תשעים אחוז נתק.
בדידות.
ראיתי פעם סרט נורא על איזה צעיר מבולבל, שנפטר מכל הכסף שלו וכרטיסי האשראי ונוסע בטרמפים לאלסקה, כדי לחיות לבדו בחיק הטבע.
הוא מת כמובן.
קודם כמעט גווע ברעב. אם צד משהו, לא הצליח לטפל בבשר כראוי. ואז אכל איזה צמח ארסי... והלך עליו.
מאז אני קורא למוות 'אלסקה'.
ועל פי הדיכאון שלי אני חש אם אני רחוק שלוש תחנות מאלסקה, או שתי תחנות, או חצי תחנה, מה שנדיר מאוד ועדיין לא מסוכן באמת. כי אלסקה מסמלת עבורי גם את דרכו של רובין ויליאמס הנערץ. אך אינני כלל אובדני מטבעי. דיכאון זו פשוט מחלה. וכל חיי הייתי העקשן הכי גדול בעולם. חוץ משבועיים מעולם לא לקחתי תרופות ומעולם לא הלכתי לא לפסיכולוג ולא לפסיכיאטר. במקום כל זה, כתבתי שירים. אין דבר יותר טוב למשורר מלהיות בדיכאון ענק אמיתי. העניין הוא, שקודם הוא חייב להיות משורר בשל ורב ניסיון, ולחוות תקופות טובות, שאליהן יוכל אחר כך לכתוב שירי געגועים.  כי אחרת מרוב דיכאון, הוא יצליח לכתוב רק שירי ריאליטי מגושמים, שלא שווים כלום. הוא לא ידע להעביר את הכאב שלו דרך המנסרה של הדיבור העקיף והשימוש בפילטר של נושא אחר. זה קצת מתקדם למשוררים מתחילים, שאין להם סבלנות ללמוד.
צ'רציל קרא לדיכאון שלו: הכלב השחור, שתמיד רובץ בפינת החדר. תורו אמר, שרוב הבריות חיות בסוג של דיכאון שקט. פעם אנשים לא פחדו כלל לדבר על הדיכאון שלהם. מאיפה, לעזאזל, בא הטרנד העלוב הזה, בגדי המלך החדשים, של האוטוסוגסטיה, השכנוע העצמי בשקל. והופיעו כל מיני זומבים, שמחייכים אל העולם, מצהירים עד כמה הם אוהבים את החיים ועד כמה החיים יפים והם מנצלים כל רגע.
אני מתעב את האנשים האלה.
הם לא אמיתיים.
אין דבר יפה ונחמד יותר מלראות אדם מאושר אמיתי. מזוג אוהבים אמיתיים. מאדם עליז ושמח באופן טבעי, לא מעושה ומזויף על פי צו האופנה העכשווי. במיוחד אני שונא את הקול המזויף האיום הזה, שבו משתמשות גננות בלי סוף במגעים שלהן עם ההורים. איך הם מחבקות ומתפעלות מכל ילד, מבלי לחוש שמינית מזה באמת. ויש דברים שרק שומרים ומאבטחים בגנים יודעים.
צליל הקול לפחות של שני גברים בני תקופתנו שנפגשים יותר קל לעיכול מלשמוע שיחה בין שתי נשים. כל כשכושי הזנב המקובלים. המשפטים, שאין להם משמעות.בכלל... אילו גברים היו מקשיבים באמת פעם למה שנשים אומרות אחת לשניה, כשהן חושבות שאין שום גבר בסביבה. מאבטחים, שהם על תקן של עציצים לרוב, זוכים לצערם לשמוע לפעמים שיחות נשים כאלה, שנתקעות לא רחוק מספיק מהשער ואז זה כאילו ואקום שפגש בואקום ומנהל שיחת ואקום. שני חורים שחורים שנשאבים האחד לתוך הריקנות של השני וגם זה רק בכאילו. וצליל הקול הזה... יותר גרוע מחריקת גיר על לוח. הקול הטהור והמבעית של הריקנות.
מדוע קל יותר, למצוא גבר, שאפשר לדבר איתו, מלמצוא אישה שאפשר ממש לדבר איתה. ביושר. בכנות. בלי מחסומים ומעצורים. לומר את האמת הפנימית הכי כואבת. מדוע הן בורחות ישר בריצה...
מוזר.
ועם הגיל הטסטוסטרון יורד. פתאום לנשים יש פחות כוח עליך. אתה פחות צריך אותן. הן יורדות מגדולתן. גם לאחר מספר עשורים הגוף שלהן והניסיון שלך כבר מונעים כל אופוריה מטורפת, או אהבת ענק חסרת כל גבולות. בשביל זה צריך להיות הרבה יותר צעיר והרבה יותר תמים... ולדעת כמה שפחות על הנשים.
גוסטב פלובר בחדר העבודה שלו צופה בגלידי הקרח בנהר הסן ושב לעבודתו הסיזיפית.
עוד אחד מגדולי המתבודדים.
ושפינוזה המנודה המשייף את העדשות.
פרוסט החומק מאור השמש.
בדידותו האיומה של סטפן צווייג הגולה, בדרום אמריקה, לאחר שאיבד את הקהל ואת השפה שלו.
בגין המסתגר בדירתו לאחר ההתפטרות.
בן גאן ב"אי המטמון", שהושאר בכוונה על אי שומם. בדידותו של רובינזון קרוזו, או הסרט הזה עם טום הנקס, כשידידו היחיד הוא כדור דמוי פרצוף.
תורו ב"וולדן".
העולם מלא וגדוש בדידות.

ובכל זאת תעלומה, שיש הרבה יותר אנשים, שאינם כלל כאלה ואין הכוונה למעמידי הפנים המאוסים. אנשים חברותיים באמת. או משפחתיים באמת. אנשים שהם רק זרוע של תמנון עצום. תאים במבנה של כוורת. עצים בחורשה. כבשים בעדר. יצורים מחוברים בקולקטיב. אוהדי כדורגל, הסוג המתועב ביותר. לפחות הקיצוניים שבהם. אנשי החינגות והחאפלות. אנשי החבורות והסיעות. אלו שאוהבים ריקודי עם, סטנדאפ, שירה בציבור ומה לא. האנטיתזה לאינדוידואליסטים. זאבים בלהקה לעומת הדוב המתבודד.
ויש משפחות רבות שיש גם כאלה וגם כאלה.
מעולם לא הבנתי את הסוג השני.
הוא זר בעיני.
אפילו שהיו שנים רחוקות רחוקות, שבהן הייתי גם אני כאילו כזה...
האמת היא, שמעולם לא הייתי...

 
נכתב על ידי trubadur, גבר בן 58 מחולון, בתאריך 04/12/2014
(סיפור זה נצפה 1,829 פעמים)
לסיפור זה נכתבו 1 תגובות     [ להוספת תגובה ]
08/12/2014
סיפורים נוספים של trubadur
10/02/2016
06/02/2016
05/02/2016
05/02/2016
16/01/2016
18/12/2015
12/12/2015
07/01/2015
07/01/2015
13/12/2014
06/12/2014
06/12/2014