נפגשים הכרויות בחינם
 • חדש ! לוח מודעות לשותפים לטיולים בארץ ובחו"ל לפרטים לחצו כאן • הוצאנו גרסאות חדשות של האפליקציה לאנדרואיד 1.3 וגרסה 4.0.9 לאייפון
ערב טוב !
24 יונ | 18:28
אורח [ התחבר/י ]
669 מחוברים
8 בחדר השיחה 
416 גברים, 253 נשים
לכתיבת סיפור חדש
ראשי
שתף ב- FB
+1 Google
קוביית מידע
זכויות יוצרים
  • כל תוכן שיועלה על ידי הגולשים לאתר ההכרויות נפגשים הינו באחריות הגולש שהעלה אותו. למען הסר ספק, יש לכבד את כל הדינים החלים על זכויות יוצרים, לרבות ובפרט (אך לא רק) חוק זכויות היוצרים 1911 ולא לעשות שימוש בחומרים של יוצרים אחרים מבלי הסכמתם המפורשת.
  • מצאתם סיפור שאיננו מקורי, הוא מועתק, משוכפל ו/או שחלים עליו זכויות יוצרים ? אנא צרו איתנו קשר ונטפל בכך באופן מיידי !
חלומו של המיזנטרופ האינטרנטי
אנשים תמיד התקשו לקבל את המוות, אז הם המציאו כל מיני סוגים של המשך. העיקר, שלא ייפסק סופית. גן-עדן. גהינום. השדות האליזיים של היוונים עם כארון, הספן הנצחי, המעביר אותם את נהר הסטיקס. ואלהאלה לגיבורי הצפון עם הולקיריות היפות, שלוקחות אותם לשם. תורת הגלגולים של המזרח. 'ארץ המערב' של הפרעונים (וגם האלפים של טולקין) ואפילו החדר האטום והסגור כגהינום הפרטי של סוידריגאילוב של דוסטוייבסקי.
רק שלא...
ובכן, הדבר האחרון, שירון חשב לעצמו, היה, שאחרי מותו יהפך לראי גדול בחדר המלתחות והשרותים של הקאנטרי ברמת סתיו, יישוב במרכז הארץ.  הוא פקח את העיניים, שכבר לא היו לו ומה שראה גרם לו לבחילה עמוקה. כל מיני קשישים בלי בגדים, גברים בגיל העמידה, גברים בגיל המעבר, בני שלושים ובחורים צעירים עם נערים וילדים מזדמנים, כל אלה הסתובבו שם לפניו בלי סוף ולא היה לו לאן לברוח. הוא לא יכול לעצום את העיניים, שכבר לא היו לו, אלא, מקסימום, לערפל קצת את תודעה שלו, לראות ולא לראות. לחשוב על משהו. לא להיות בפוקוס. לא היו לו רגליים לברוח משם וכל הגוף שלו היה רק מסגרת מרובעת גדולה, ששיקפה את פרצופיהם וגם גופם של כל מי שלא רצה לראות. הוא לא זכר את חייו הקודמים ורק דבר אחד ידע. זה העונש שקיבל... הגהינום הפרטי שלו... על כך, שהפך בחייו למיזנטרופ כל-כך קיצוני. לשונא אדם ממש. אז העונש הפרטי שלו היה עכשיו לראות בני אדם בלי סוף. ובני אדם, שלא רצה כלל לראות.
הוא הפך לראי.
גרוע פי אלף מהגיהינום של סוידריגאילוב.
הלוואי, שהיה לו חדר קטן ואטום משלו, להרהר בו בשקט, בלי אף בנאדם מעצבן, ורק לא להיות מוצב פה במלתחות, מוקף כל הזמן בני אדם, שאין להם מושג כלל, שלראי שלהם יש תודעה משל עצמו. וכי מי ידע זאת... וכי מי יאמין בכך.
לא הייתה לו שום דרך ליצור קשר עם אף אחד וגם שום רצון. רק לעוף משם מהר ככל האפשר. אבל הצמידו אותו עם ברגים לקיר. אפילו את אידאל הנוצרים הורידו די מהר מהצלב. האם יהיה פה תלוי לנצח במלתחות הציבוריות של הקאנטרי קלאב ההומה הזה. בדמיונות הכי רעים שלו לא חשב על כזה סוג של עונש.
אילו רק היה מופיע איזה נער מופרע ושובר אותו עם אבן או משהו. מרסק אותו לגמרי. שייפול מהקיר ואז ישליכו את השברים שלו לפח האשפה וישימו ראי רגיל במקומו. ואז אולי יגיע הזמן לגלגול הבא. אולי יהפוך למברשת שיער, או משהו, או לקולף תפוחי אדמה. רק לא זה. רק לא לראות בני אדם בלי סוף ועוד בצורה לא מחמיאה שכזו.
על אפו ועל חמתו ראה קרחות בלי סוף, ישבנים מקומטים, כרסים ואינספור פרצופים שהיו מתגלחים מולו, או עוקרים שיער מהנחיריים, או האוזניים, או מקצצים את הגבות. או סתם שרים בלי סוף. מזל, שלא יכול היה לשמוע אותם. רק לראות...
אז איך מפסיקים את העונש הזה.
אחרי שחשב חודש וחצי בערך וקיבל שלוש פעמים התמוטטות עצבים, אם כי לא היו לו עצבים, הגיע למסקנה, שהדרך היחידה לעבור לגלגול הבא, זה להתחיל לאהוב אותם, את כל היצורים הגרומים, או העגלגלים האלה. להפסיק לשנוא בני אדם. להתעניין בהם. לחבב אותם. וכו'. רק כך יצליח לצאת מפה.
אך הוא לא הצליח, אם כי ניסה קצת. הוא לא היה מסוגל. מצבו היה כבר דומה למצבו של מרטין עדן בספרו של ג'ק לונדון, כשהפליג מהכרך הגדול לאיים, בהם שהה בעלומיו, אך הבין, שגם בהם לא יצליח כבר לחיות, כי כבר אין לו מקום בעולמם של בני האדם.
אך אפילו להתאבד לא היה יכול. אלף, הוא היה כבר מת. בית, איך ראי יכול להתאבד. רק להפיל את עצמו אל הרצפה. אבל איך עושים את זה בלי ידיים?!
הוא היה תלוי שם שתים-עשרה שנה... ואז החליטו לשפץ את השירותים ועם כל כלי העבודה והפעילות שהייתה שם, ראי אחד באמת נסדק ואחר-כך נשבר, אבל זה היה הראי שלצידו.
ושוב המשיך את חיי-הראי שלו עוד שבע שנים, עד שאחד הברגים המצמידים אותו לקיר החליד מהלחות המתמדת והוא נטה סוף סוף על צידו ומשהו קטן סוף סוף השתנה בחיי המראה שלו, זוית הראיה. קשיש אחד, שניסה ליישר את הראי נחתך בידו מקצה שלו ועם כל ההצגה שעשה, החליט מנהל הקאנטרי להחליף את כל המראות הגדולות למראות בטיחותיות ומודרניות מסוג אחר לגמרי.
ירון רוסק באדישות לכמה חתיכות גדולות והושלך לצפרדע האשפה. שם שכב לו באפלולית נרגש מהשינוי. מצד אחר חשש מהעקשנות הקשה שלו. האם זכה לכפרה. הרי לא הצליח לרגע לחבב את כל היצורים העירומים האלה, שנכפה עליו לראות. האם זכה במחילה, או האם הוא צפוי להתעורר עכשיו בגלגול נורא עוד יותר.
הכול החשיך ונעלם.
ואז לאחר זמן-לא-זמן התעוררה התודעה שלו שוב.
ובכן... אין ספק, שחל פיחות במעמדו. מישהו מתעלל בו ממש. הוא הפך למכסה אסלה חדש אמנם באותה מלתחה עצמה, השנואה עליו עד מוות. אך זו הייתה, כנראה, רק בדיחה אכזרית קצרת מועד של אחד 'המנהלים' של כל הבלגן הזה. לאחר יומים נסלח לו חלקית. שם למעלה הבינו סוף סוף, שהוא תמיד יישאר מיזנטרופ חסר מרפא, שאין לו תקנה, שזה מובנה בו, אם כי פעם לא היה כזה. אז מישהו החליט ללכת קצת לקראתו.
הוא התעורר בתור זוג מכנסי עבודה בלויים בארון הבגדים המבולגן של איזה גרוש מרושל. הדלת נפתחה לעתים רחוקות מאוד. יד חסרת סבלנות הייתה לוקחת חולצת טריקו או משהו. לעולם לא אותו. הוא שכב לו באפלולית החמימה שמח וטוב לב. היה מאושר כמעט. לא עוד מלתחות. לא עוד קשישים עירומים מקומטים, שמתגלחים אט אט, או מפטפטים בלי סוף.
אך לצערו גם הגלגול הזה נגמר.
הוא הפך למאפרה ושנא כל רגע.
אחרי איזה אלף גלגולים לא מעניינים כאלה נולד פעם נוספת כבנאדם ממש, אחרי שהיה צפרדע, יתוש, שפירית ושרקרק. הוא חי חיים רגילים לגמרי. לא התעניין בכלום. עשה מה שמצופה ממנו. לא חש דבר. אנשים דווקא חיבבו אותו, אך הוא לא הבין למה.
הוא היה עייף כל כך...
ואז בגלגול הבא הפך לנהג המירוץ של פרארי והייתה לו חברה, ששמה כל דוגמנית בכיס הקטן וחשבון בנק מדושן.
הוא מת משעמום.
הוא, שפעם, לפני אלף גלגולים, אהב מכוניות כל כך.
ואז הוא הפך לשמאן נערץ באיזה שבט באפריקה ובדיוק הופעל עליו לחץ גדול, להוריד גשם באמצע המדבר. זה שבר אותו סופית. קודם, שיהיה שלום במזרח התיכון הארור הזה ואז אביא לכם שבר ענן לשממת הישימון הדפוקה הזאת שלכם. ורק אז חש, שהוא כבר לא עומד בזה. שהם שברו אותו סופית ושהוא הולך לסדר אותם... לבלבל את האויב...
והוא אכן מת סופית.
סופית סופית.
וזה באמת היה הבאג הראשון בסדר העניינים הקוסמי של היקום והעולם.
מה עשו... כמו שעושים תמיד. השתיקו את כל העניין. איזה מלאך פוטר או משהו, או החליף תפקיד, נבעט כלפי מעלה, או שודרג למטה, השד יודע...
וירון המיזנטרופ הופיע שוב באותה נקודה בדיוק בחייו ומצא את עצמו כמו כל יום מול המחשב שלו ובאתר 'נפגשים' משרבט כלאחר יד עוד סיפור חסר ערך. נדמה לי שהיה לי חלום בהקיץ, חלום רע... הרהר לעצמו והושיט יד אל כוס הקפה הקר שלו. בררר... מה זה הדבר הקפוא הזה. קם בכבודת והלך לבשל קפה. חלום רע. חלום רע באמת. מזל שאני לא זוכר אותו.
ממתי אני חולם חלומות בהקיץ?!

 
נכתב על ידי trubadur, גבר בן 59 מחולון, בתאריך 26/12/2014
(סיפור זה נצפה 2,118 פעמים)
לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]
סיפורים נוספים של trubadur
10/02/2016
06/02/2016
05/02/2016
05/02/2016
16/01/2016
18/12/2015
12/12/2015
07/01/2015
07/01/2015
13/12/2014
06/12/2014
06/12/2014