איש אחד קטן קטן עם לב גדול גדול הסתובב לו פעם איזה חמש עשרה שנה לפחות בהכרויות וחיפש כל עוד נפשו בו מישהי נחמדה שיוכל לעזור לה ולגאול אותה מצרה, או משהו. שמו היה ישעיהו. הוא לא אהב בכלל אנשים, אבל אהב לעזור לאנשים. הכיצד? איך אדם, שלא מתעניין בכלל בבני אדם אחרים, יכול גם לאהוב לעזור להם... ובכן... שאלה קשה, אך התשובה פשוטה. לפעמים הערפל במוח המוזר שלו היה מתפזר קצת ואז היה רואה פתאום את ההומלסים על הספסל, או המרצפות, את נגן האורגנית הקטנה ליד הסופרמרקט, שלא ידע כלל לנגן, את הטיפוסים המחוקים בכסאות הגלגלים, שדוחפים אותם פיליפינים שקטים. את הסבל הנורא של העולם כולו, שכיום כל כך לא מקובל יותר לדבר עליו.
בהכרויות למשל... ישעיהו ממש חלם למצוא ולו נפש אבודה אחת. איזו אשה נסערת, מלנכולית, ציפרונית, שמי שלא יודע, פירוש המלה גחמנית, שמי שלא מבין גם את הפירוש הזה, אז קפריזית. לאן, לעזאזל, נעלמו כל הנשים עם מצבי הרוח הקטלניים, עליהם מתאוננים כל הגברים בבדיחות המשומשות של פעם...
נשים על סף אובדן, נשים עם דימוי עצמי נמוך, נשים שהתייבשו בהמתנה ארוכת השנים לאביר על הסוס הלבן, שהפך לסנשו פנסה על החמור האפור, שהפך לרוח רפאים נכספת, שבאה איכשהו רק בחלומות וגם בהם היא לא בדיוק ברת השגה.
אך בשנותיו הארוכות בהכרויות כלל לא מצא ולו אשה אחת שזקוקה לעזרה. כולן הצהירו כמה החיים יפים. עד כמה הן אוהבות את החיים. מנצלות כל רגע. מחייכות לעולם והעולם ממהר לחייך אליהן חזרה. וכולן עוסקות בפעילות ספורטיבית, קוראות ספרים, צופות בהצגות תאטרון וקונצרטים ואוהבות סטנדאפ, שירי ארץ ישראל, ריקודי עם ונסיעות לחו"ל.
הנשים האלה לא עניינו בכלל את ישעיהו. איך אפשר לעזור לנשים מאושרות כל כך...
לבסוף עזב את האינטרנט והחל לטייל ברחובות העיר הכי נידחים בשכונות הכי גרועות בציפיה כמו דון קיחוטה בשעתו, להציל איזו דולציניאה מעצמה, או מפלוגת אנסי-אגרוף, או ממס הכנסה, או מהשד-יודע-מה.
אך כל מה שמצא היו עובדות זרות ידועות עמל, השומרות בכל זאת בכל כוחן על כבוד עצמי. פרוצות עייפות, שלא עניינו אותו ושנראו קשוחות כמו המוות עצמו. נשים עניות שמנסות להחזיק מעמד. אך הוא לא ראה שום דמות נסערת ומתנודדת על סף התהום, אחת כזאת שאפשר להציל אותה ברגע האחרון כמו ברומנים של פעם, או אפילו להילחם לטובתה כנגד... כנגד... דרקון או משהו.
שלף את ארנקו המצומק ופירגן לעצמו ארוחה צנועה באיזו מסעדת פועלים.
ואז ראה אותה...
עיניים מטושטשות לגמרי מדמעות. דף מחברת חצי קרוע ועט פשוט עם כמה שורות של שיר. יופי מוזנח לגמרי, שרק עין של צייר או משורר, יכולה להבחין בו. ואובדן אובדן אובדן. ישר ישעיהו ידע, שלא נותרו לה אלא שעות. שהיא כותבת בעצם מכתב פרידה לעולם, או לבני משפחתה, אם יש לה כזו בכלל, ובעצם לא מכתב פרידה, אלא שיר פרידה... כמו השיר האחרון הקצר, שהיה מחבר סמוראי לעצמו לפני המוות.
קם כמו קפיץ והתיישב מולה, אפילו בלי לבקש רשות
אני יכול להוכיח לך, שלא כדאי לעשות את זה, אמר חרש.
היא לא הגיבה. ישבה קפואה. העט בידה כאילו לנצח. אחר כך כתבה עוד שתי מלים והשליכה את העט על הרצפה. הרכינה את ראשה על השולחן ונשארה בתנוחה הזאת שעה ארוכה. הוא לא הפריע.
אחר כך הזדקפה והתבוננה בו.
הוא לקח את הדף והתבונן בו. ואלו היו המלים:
לתחנה האחרונה
הגיעה רק צפירת רכבת,
כי הקרונות כבר התעייפו,
למשוך עצמם יום אחר יום,
כי הקטר היה איום;
שחצן, שתלטן עם לב קפוא.
פלאי דמותו המאכזבת
כמעט נגוזו תוך שנה.
צריך עוד לעבוד על זה, אמר ישעיהו בקול מהורהר. עדיף שריקה במקום צפירה,אבל הרעיון יפה. במקום פעמיים "כי", תחשבי על משהו אחר. לב קפוא, זה נדוש. דרוש ביטוי אחר. וגם דמותו המאכזבת, זה ברור מידיי. אבל עם עוד קצת עבודה ולהשאיר את השיר כמה חודשים במגירה, בסוף יכולה לצאת לך יצירת מופת קטנה.
היא הביטה בו לבסוף, אך הוא לא היה בטוח שהיא באמת רואה אותו.
את לא לוקחת סמים, נכון, שאל בחשש.
היא לא ענתה.
הוא הזמין לה קפה, תה, לימונדה ומרק חם, כי לא היה לו אומץ לשאול אותה, מה היא רוצה. גם ידע את התשובה. היא רוצה למות... וכמה שיותר מהר... ולא לשתות איזו קערת מרק מהביל.
לבסוף נשמע מעין קול עמום: מי אתה בכלל. לך מפה. מה נטפלת אלי.
שמי ישעיהו, אמר בחרדה ובקול הכי רשמי שלו. אני משורר ניאו קלאסי לא ידוע, או כמעט, וגם אני הייתי באזור הדמדומים שאת נמצאת בו עכשיו, אפילו עם אקדח דרוך המכוון לרקה... או אולי לפה, מלמל לעצמו, מתקשה לזכור. אבל זה היה אקדח מהסוג הישן. הייתה לו נצרה... והיא הייתה סגורה.
ושוב חזר פתאום לאותו יום בסוף נובמבר 1999 בו התחולל המשבר האחרון בינו לבין אשתו.. גרושתו...אם כי עוד נשארו בעצם שבע שנים אחר כך ביחד.
שביב זעיר של עניין התעורר בעיניה האבודות, אך כבה מייד.
מה לי ולזה, מלמלה. יש לי מספיק צרות בשבילי.
אני יודע... אמר בהתרגשות. זה מה שהתחלתי לומר לך, אך את לא שמעת. היית שקועה בעצמך. אמרתי לך, שאני יכול להוכיח לך, שלא כדאי לך לעשות את זה.
- נו, תוכיח.
ישעיהו דיבר אולי חמישים דקות. הוא סיפר לה על אותו יום גורלי, על אותה הפעם היחידה בחייו שומרי הפאסון, בו הייתה לו התמוטטות עצבים של כמה דקות...מממ... אולי שעות.
זה כאילו פוגע בך ברק לבן, אמר יותר לעצמו מלה. משהו שכל נפשך אינה מוכנה לעצם האפשרות של קיומו. אינה יכולה לעמוד בו. הוא תיאר לה בכי חסר שליטה בצרחות ממש, שגורם לכאב פיזי ממשי בצלעות. את ההודעה לילדים. ואחר כך את הקטע עם האקדח, בו חש כמו שחקן מלודרמטי בסרט זול, כשכל הזמן עוברות בו המלים: האם אני יכול לעשות את זה... ואז הצעקה שלה, שהוא לא חושב על הילדים והדאגה הזעיר בורגנית הזעירה הזאת. מה יחשבו השכנים, כישמעו בפעם הראשונה צעקה מבית, שמעולם לא נשמעו בו צעקות...
הוא כאילו התעורר, אך היא לא הביטה בו.
האם שמעה בכלל מה שאמרתי, הרהר.
זהו, אמר בקול רם, והנה אני פה. זה אמנם אחרי חמש עשרה שנה אולי יותר טוב רק בכמה מילימטרים, אך היו גם ימים של חסד, שמחים ונדירים, והיו גם הישגים כלשהם ודברים שהשתפרו... בקטנה. והכי חשוב מה שכתבתי. אני אעלם עוד כמה שנים, אך חלונות נפשי יישארו פתוחים.
זה מצא חן בעיניה.
כמו דפים, אמרה...
נכון, הצהיר. את לא רוצה לאכול או לשתות משהו?
למה מה... אמרה... אתה לא בדיוק נראה לי רוטשילד.
זה נכון אמר, ושלף את ארנקו הזעיר המצומק. הציץ לתוכו בחשדנות וגילה שם שטר של עשרים שקל ועוד מטבעות בערך של עשרים ושישה שקל נוספים.
מה אפשר לקנות בזה כאן?
עזוב, אמרה, וקולה נשמע צונן מעט פחות ועם קצת יותר חיוניות. תבקש מהמלצרית, קוראים לה שירלי, שתחמם את צלחת המרק שהזמנת לי, וזהו.
את תאכלי מרק, שאל בתקוה.
לא, חמוד, אמרה ביובש. אני לא מסוגלת לאכול כלום. אבל זה יעשה לי טוב לראות אותך אוכל משהו.
תוך כמה רגעים לגם ישעיהו האביר את המרק המחומם מחדש, כשהוא מעיף בה פה ושם מבטים שואלים.
תודה, מלמלה לבסוף.
אני יודעת מה עשית.
אני לא משוררת. רק מישהי שנפגעה נורא.
זה ברור, אמר כמעט בלחישה, אבל את בטוח משוררת. את עוד צעירה. אני יכול ללמד אותך כל מה שאני יודע...
לא תספיק, אמרה. היא שלפה אקדח לא גדול וירתה בעצמה... או רצתה לפחות. אך ישעיהו זינק כנשוך נחש והצליח ברגע האחרון להסיט מעט את ידה. הכדור רק סרט קלות את צווארה, אבל הרס כל מה שמעבר לו, נברשת, חלון וסוכך בקומה שניה של המלון שממול. אך איש לא נפגע.
בינתיים במסעדה היו צרחות וקללות, בריחה המונית ותוך כמה רגעים הופיעה ניידת משטרה.
לקחו את שניהם למעצר בלי לחשוב פעמיים ושעות ארוכות עברו, עד שהבינו שם, שישעיהו היה רק זר מזדמן במסעדה הזאת. הם לא ממש האמינו לרוב דבריו, שישר ראה את מצוקת האובדן על פניה של הצעירה ו... חיש מהר גם שכחו את שאר דבריו, שגם אותם בקושי הבינו. הוא נראה להם טרדן לא מזיק, איזו הומו שמאלני יפה נפש כזה, או סתם סוטה לייט שנטפל לאנשים.
ישעיהו הלך הביתה.
הוא לא היה שמח כלל.
אבוי אבוי לדולציניאה הזאת.
מילא למלא את כיסיך באבנים ולהטביע את עצמך בנהר, אבל קודם להיות וירגי'ינה וולף, או המינגווי בסוף דרכו המחושמלת עם רובה הצייד במסדרון...
לא נראה שהתהילה אומרת לה משהו. אבל, ראבאק, איזה כשרון. שעתיים עבודה בריכוז גבוה והטיוטה המשורבטת הזאת יכולה להיות שיר סביר בהחלט. הוא לפחות יכול לעשות זאת בקלות.
אבל זה השיר שלה.
חבל עליה.
אבל אחרי שבוע היא איתרה אותו, מי יודע איך ונקשה על דלת ביתו במפתיע.
את עוד חיה, קרא בשמחה, איזה כיף.
אתה מופתע?
בטח! לקחתי אותך ברצינות!! ראיתי את המוות כתוב על כל הפרצוף שלך לאורך ולרוחב...
היא שתקה רגע. נכון... זה היה נכון... לפחות באותו יום, שכבר נראה לי כה רחוק.
אף גבר לא שווה את זה, אמר בספקנות.
אתה מדבר...
אני מהדיכאון כתבתי כמה עשרות שירים לא רעים, אמר, ספק לעצמו, ספק לה. את הרי יכולה לעשות אותו הדבר בדיוק, לפחות כסוג של תראפיה, עד שתודי לבסוף פעם, שאת כן משוררת!
בכלל... עזבי את זה. אז מה את כן אוהבת לשתות?
תה מרווה, ענתה. בטח אין לך.
באמת אין לי, הודה, אך יש ארלגריי, אם כי השקיות מהשנה שעברה.
היא שתתה לאחר שהכין לה.
אני רוצה, שתלמד אותי כל מה שאתה יודע, אמרה.
כל פעם קצת, אמר בחיוך, נרגש קצת, כדי שהלימודים שלנו יימשכו איזה מאה שנה.
מה אתה כל כך מתלהב, גערה בו, אם כי ברכות. אתה יכול להיות הסבא שלי.
לא... לא... הסביר. אני סתם רוצה לשמור עלייך קצת. דואג קצת. רוצה לשכנע אותך להישאר עוד איתנו. להחלים קצת. להבריא. לחיות עוד שבעים שנה. לפרסם ספרים. להכיר מישהו אחר טוב יותר. ילדים. נכדים.
אתה בן אדם מוזר, אמרה בקול קצת קשוח. אני בת תשע עשרה. לא תהיה פדופיל או משהו.
בשום פנים ואופן, אמר, ונופף בידו להסיר את כל העניין מסדר היום. זה לא זה בכלל... לא שאת לא יפה וכל זה. מושכת. את יודעת. אני הרי משורר. אני מעריץ יופי. בגנים בהם עבדתי היו כל מחזור שלוש ארבע רוסיות יפהפיות עוצרות נשימה, שתמיד הסתובבו עם איזה בעל ממוצע או מכוער שכלל לא ידע שאשתו יפה.
זה רק... לעשות עוד משהו חשוב... ניסה להסביר לה בהיסוס. להציל מישהו. השירה באה לי בקלות בתקופות השראה. זה כבר לא אתגר. סימנים שחורים על דף שיישארו אחרי, עד שהאנשים לא יוכלו להבין עוד שירה וזה קרוב... זה קרוב..
לעשות משהו אחד אחרון ממשי בחיי האפרוריים.
להפוך משהו. לשנות משהו. להציל מישהו. להשאיר חותם.
אז אתה דון קישוט בנעלי בית, שאלה, כשהיא מביטה בנעלי הבית המהוהות שלו בנות ארבע השנים לפחות.
משהו כזה, חייך ולגם את האספרסו הנצחי שלו.
אבל את האדם היחיד שהצלתי... כמעט.
מי הייה האדם האחר, שאלה באכזבה קלה.
- אני.
את עצמי הצלתי!