יום אחד קרה משהו מוזר ביותר. הזמן התהפך לו. והתחיל בלגן חבל על הזמן. על אפם ועל חמתם אנשים לא הלכו קדימה, אלא לאחור והם בעצם חזרו על צעדיהם. אף אחד לא הבין את השני, כי הם דיברו הפוך. העולם איבד שליטה ורק נסוג אל מה שהיה פעם. בתחילה דקות... אחר-כך, שעות, ימים, שבועות וחודשים. איך עוצרים את זה. איך ממשיכים לחיות. איך מבינים שוב אחד את השני, כשאנשים מדברים הפוך ומתחילים מהמלה האחרונה במשפט עד לראשונה.
ירדן אפרודיטי הייתה מורה בבית הספר היסודי, "דויד פוגל" והיא מצאה את עצמה מתחילה עוד יום בעל כורחה והיום התחיל בלילה. היא קמה לאחור מהמיטה שלה ונסוגה אל חדר האמבטיה כדי לצחצח שיניים. פרצוף עייף וחיוור ניבט בה. צעדה לאחור ושוב רכנה על ערמה גדולה של מחברות מבחנים ומהסוף להתחלה היא תיקנה אותם, אך היא לא הייתה צריכה לחשוב בכלל. היא הייתה לכודה בתוך עצמה, בתוך הסרט הרע הזה הנע לאחור. ישבה קצת מול הטלוויזיה, והמהדורה החלה מהתחזית, אך אי אפשר היה להבין את החזאית, שדיברה בשפה הפוכה. כל הכתבות החלו מהסוף להתחלה והנה הגיעה ארוחת הערב הצנועה שלה. היא לא חשה רעבה בכלל, אך הייתה חייבת לאכול בתנועות ידיים הפוכות את הארוחה של אתמול מכוס התה בסוף ועד החביתה והסלט בהתחלה.
מעצבן...
אדם אחד מוזר בשם יואל לוי היה משוחרר משום-מה מקללת הזמן ההפוך הזה וכאילו חי במובלעת משל עצמו, אך הוא היה מפוחד בטרוף. הוא לא הבין מה קורה לעולם. מה קורה לו. איזה חלום רע זה, שמסרב להסתיים. הוא קם בבוקר כרגיל, הכין את הארוחה הרגילה שלו ויצא לעבודתו הלא מרתקת כמאבטח בבית הספר היסודי. הבעיה הייתה, שהוא חש כאורח בסרט שהריצו אותו לאחור. האנשים ברחוב היו לכודים בתוך התהליך הזה. כולם הביטו בו בעיניים נואשות לגמרי, אך לא יכולים היו לצעוק, או לומר משהו, שלא אמרו פעם. הוא הבין, שהתודעה שלהם עדיין זורמת קדימה, אך הגוף ושאר המאורעות נעים לאחור. הוא התחבא מתחת לעמודים של אחד הבניינים ברחוב שלו וניסה לחשוב. זמן רב היה בטוח, שזה רק אחד מהחלומות הנוראים, שיש לו לפעמים. אך הוא צבט את עצמו ואפילו סטר על פרצופו וחש כאב. סימן שזה לא חלום. אם כי פעם אחת עשה את זה בחלום וגם אז זה כאב קצת. ובכל זאת, זה מוזר...
הוא לא היה מהטיפוסים שנכנסים לפאניקה. יותר מכל פחד מהפחד עצמו, מאיבוד השליטה. הוא היה שייך עוד לדור ששמר על פאסון.
החל ללכת ברחוב שוב, כשהוא נזהר ממסלולי ההליכה לאחור ההופכים של האנשים. בעצם, אפשר היה להימנע ממפגש לא רצוי. אחר-כך שאל את עצמו, בשביל מה הוא הולך לתחנת האוטובוס. הרי האוטובוס לא ייסע קדימה ולא יגיע לבית הספר שלו ושם... האם ימצא שם את עצמו מהיום הקודם.. ומצד שני, אם הוא האדם היחיד, שכן ממשיך את הזמן קדימה, כנראה שלא ימצא. בית-הספר היה רחוק כארבעה קילומטר וחצי מהבית שלו. מעולם לא הלך את המרחק הזה ברגל. זה עניין אותו, מה ימצא שם. הוא לא היה איש עבודה. שנא את העבודה בעצם. אך תחושת האחריות גרמה לו להגיע בכל מחיר לעבודה, גם אם כל העולם השתגע. לפחות פעם אחת. וחוץ מזה גם אם הזמן נע לאחור והוא ממשיך קדימה, סימן שיהיה חסר מאבטח בבית הספר הזה... ומי יודע מה יכול לקרות בלעדיו. למרות שהכול קרה כבר?! הוא לא הצליח להתרכז. מימיו לא היה טוב בחשיבה לוגית, או שכלתנית.
החל לצעוד באיטיות דרומה לכיוון בית הספר שלו. אנשים הביטו בו בהפתעה ויאוש, אך לא שלטו כלל במעשיהם. רק העיניים היו אבודות ורצו לזעוק. זה כמו במחזה "קרנפים" של יונסקו, הרהר לעצמו ואני היחיד, שעדיין לא הפך לקרנף. אבל, זה מטורף. כולם יהפכו לתינוקות ויעלמו להם ואז יופיעו כל הדורות הקודמים. לעזאזל, אני לא רוצה, לפגוש שוב את אבא שלי ולא את אמא שלו המפחידה. יש עוד אנשים שאיני רוצה לפגוש, אם כי לא הייתי מתנגד לראות שוב את שרונה כספי בגיל שתים עשרה וחצי, אהובת הילדות האפלטונית המקסימה הגבוהה והבלונדית שהגיעה מארצות הברית לבית הספר.
כך הרהר לעצמו את מחשבותיו הלא עמוקות במיוחד והמשיך לצעוד קדימה, כשהוא נזהר מכל הזומבים המשונים הצועדים לאחור. גם המכוניות נסעו אחורה והוא כמעט ונפגע מאופניים חשמליות, שרכב עליהם איזה נער צעיר.
אחרי שעה וחצי הגיע לבית הספר. ופה קרה משהו בלתי מובן לחלוטין. הוא לא מצא בבוטקה, או באזור השער את עצמו הקודם, אבל רק עכשיו שם לב, שסביבו יש מעין אור יום מסתורי ומעליו בשמים כאילו פיסת תכלת צלולה בעוד שבמרחק מטרים ספורים ממנו נוצרה התערבלות עם החשכה. ככל שהביט רחוק יותר ראה אנשים צועדים לאחור בחושך. פנסי הרחוב דלקו, אך לא הפנסים בבית הספר, שהיה חשוך וריק. עמד  נבוך מול השער הנעול. סביבו היה אור. בשביל מה הגעתי לכאן. אצלי בוקר, אך פה לילה. מצד שני, אם אמתין כאן מספיק זמן עוד אגיע לזמן הלימודים, אבל מדובר בשעות...
צעד חמש מאות מטר לקונדיטוריה רולאדין, שהייתה פתוחה עדיין, או התחילה להיות פתוחה ובתוכה הכול נע לאחור. הוא התקדם בזהירות ועם קפיצות משונות, כדי לא להיתקל בבעלי המקום, שהתחילו מהסגירה ונתנו שרות לאחור ללקוחות האחרונים, שהיו בעצם הראשונים בעולם ההפוך הזה.
הוא ראה שם את ירדן אפרודיטי, המורה, יושבת עם איזה גבר זר. מן הסתם דייט כלשהו. הסב את מבטו, כדי להעניק לה פרטיות. הקיף את הדלפק ולקח לעצמו שני בורקאס ושתי עוגות תפוחים קטנות. השאיר כסף על הדלפק והסתלק משם. ישב על ספסל לא רחוק והחל לחשוב. מה עושים עכשיו.
חש בדידות משונה.
לא את הבדידות הרגילה שלו, אלא בדידות מסוג חדש. האם רק אני אמשיך להזדקן עכשיו בעוד כולם הופכים צעירים יותר ויותר. מצד שני, אין לי שום חשק להיות שוב תינוק ולאבד שליטה על חיי.. והוא גיחך קלות. גם כך מעולם לא הייתה לו שליטה רבה על חייו. סתם נסחף לו ברוח...
איך אוכל לעבוד. איך אוכל להרויח כסף, אם הכול נע לאחור. אמנם אפשר לגנוב, כי כל האנשים מסביב לא שולטים בחייהם ורק חיים אותם שוב לאחור וכל פעולה שעשו. אך מה הטעם בכך. נזכר באיזה סרט שראה על האיש האחרון בעולם, או כמעט האחרון. האחד שלא הפך לזומבי. האם השחקן היה ויל סמית? נזכר גם בספרו של ברנרד מלמוד, "חסד אלוהים" על חוקר האוקיאנוסים שהיה עמוק במצולות וכשעלה למעלה גילה שהייתה מלחמה גרעינית והוא האדם האחרון שעוד חי.
תעלומה. מדוע דווקא אני...
ואז הבין פתאום. לעזאזל, אני נמצא בסיפור של עצמי, או בערך. ולא בסיפור מוצלח במיוחד. בגלל שאני כותב אותו, אני שולט בכאילו-דמותי בתוכו. לכן, אני נע קדימה וכל שאר האנשים נסוגים לאחור. מה... לא הצלחתי למצוא נושא מוצלח יותר לבלבל את המוח לקוראים המסכנים של "נפגשים". אני מסתלק מפה. מסיים את הסיפור-חרטא הזה. הולך לשתות קפה. לאכול משהו. כך גם אציל בעצם את כל שאר האנשים. גם הם לכודי-סיפור. אם אפסיק אותו, הכול יחזור להיות בשגרה. ירדן אפרודיטי, ששמה במציאות שונה, תקום שוב בבוקר ותלך לצחצח שיניים ותארגן לעצמה תיק עם כל המבחנים שבדקה. השמש שוב תזרח לה ואנשים יצעדו קדימה לעבודה. רק באסה... שאם אני יוצא מהסיפור הזה גם אני אצטרך שוב ללכת לעבודה כרגיל. אך מה אפשר לעשות. איך אמרו הגששים: אז מה אני אביא הביתה, פינוקיו?! הקץ למלים, בינתיים. בוקר טוב לכל האנשים ההפוכים. לכל שותי הקפה ההפוך. לכל המתהפכים עתה על משכבם. השעה עכשיו 02:54 ואני פורש. דברים מוזרים מאוד נכתבים באתר "נפגשים" בשעות הלילה הקטנות. זה אחד מהם.
סתם סיפור שהתחרבש...