יום אחד הופיעה הודעה גדולה בשמיים שצוירה עם ענני נוצה: מצטער, חברים, לוקחים לי את המחשב, כי מעקלים את כל הרכוש של הורי. נאלצים לעבור ליקום אחר. צר לי לבשר לכם שהייתם רק דמויות במשחק מחשב, שנקרא "כדור הארץ 7 - משחק  איסטרטגיה". בעוד כמה מיליוני שנה אולי תהיו חכמים כמונו. בינתיים, אני מוכר את המשחק המשומש לחבר במחיר סמלי, אז תנשמו עמוק וממחר אולי תתחילו להתרגל לאלוהים אחר. ביי, סאלאמאת, אריוידרצ'י, שלום. אגב, השם האמיתי שלי זה אגבריסטיורדוקט"
אנשים בכל מקום התייחסו אל כל העסק כאל מתיחה גלובלית מוצלחת במיוחד, מן הסתם על ידי איזה ארגון סודי כלשהו, אבל אז נשמע בכל מקום מין מלמול לא ברור, רעש כאילו מישהו אורז דברים וגם שר לעצמו לפעמים במין עצב שמח. ואז נשמע הקול, קול של ילד, אבל לא דומה לשום קול שנשמע אי פעם מפה אנושי והוא גם דיבר בשפה לא מובנת.. אבל אז הוא אמר: אופס, שכחתי את המקרופון פתוח. סליחה. ושוב ביי לכולם" ואת המשפט האחרון כולם הבינו כי הוא תורגם מיידית לכל שפה בעולם. ואז כבר הייתה מבוכה...
משחק איסטרטגיה?! מה אנחנו לא באמת קיימים????!!!!
משה נזכר, איך הילדים שלו אמרו לו פעם, שמשחקי האיסטרטגיה משתכללים כל הזמן ויש גם הפתעות ואפילו התחלה צנועה של כמעט אישיות לגיבורים העיקריים. אישיות?
אז מה עושים במשחק האיסטרטגיה הזה. מן הסתם מקבלים בשלב הראשון רק גבר ואשה במצב גולמי ואולי איזה בעל חיים. נאמר נחש... ומכאן צריך לברוא תרבות שלמה, עמים, דתות, אימפריות, קרבות, תגליות מדע, פילוסופיה, אמנות... משחק בלתי אפשרי לרוב בני האנוש, אבל לא לחייזרים עם מאה אלף אי.קיו או יותר וחיים של מליארד שנה. משונה...
יכול להיות, מי יודע...
משה עמד מול הראי והתבונן בעצמו. דמות מפיקסלים... או מה שלא יהיה. משה הדיגיטלי. משה שלא היה ולא נברא. האם אני רק איזו פיסת תוכנה? מעצבן...
אז מה עושים עכשיו. אם זה נכון, יתחיל בלגן בכל העולם. הרבה אנשים לא יעמדו בזה. למרות שמה זה בכל זאת משנה. צריך לצאת לעבודה. לאכול. לשתות. צרכים. להתבדר קצת. חברים. משפחה. אז מה אם כל זה לא אמיתי. אי אפשר סתם להשתגע...
אבל אנשים השתגעו. או עמדו להשתגע...
כי אז פשוט הגיע בוס חדש. הפעם נשמע קול של נער קצת יותר בוגר: טוב, שימעו רבותי. גם אני תפרן כמו רבים מכם. מכרו לי את המשחק המשומש הזה במחיר מציאה ואני לא יכול לעשות ריסט ולמחוק את כולכם לא כי לא בא לי, אלא כי יש פה כל מיני בעיות טכניות, סריטות ועיקומים רב מימדיים, אז לא יודע אם תאהבו את זה, אבל אתם עדיין קיימים. אם היה לי כסף הייתי מוחק הכול ומתחיל מהתחלה. מבאס להתחיל עם יקום כבר חצי מוכן. מה לעשות..
אז, יאללה, להתפקד בשלשות... סתאם (-:
כולם הסתכלו למעלה על השמיים. גם באזורים החשוכים של כדור הארץ הכתובות נראו היטב כי היו כאילו זרחניות. מה, לעזאזל, קורה פה.
החילוניים שמחו לאיד... אבל בשקט. ב2918 היה מסוכן מאוד ללעוג לכל דתי שהוא. אפילו משחק מלים היה סוג של איום. אחרי מליארד פיגועים העולם הפך למקום שקט הרבה יותר. ובכל זאת במבטי עיניים או בקבוצות סגורות קטנות בהן בטחו החברים לגמרי זה בזה, גיחכו. אז מה שוות כל הדתות הגדולות, כל הנביאים, כל הפילוסופים, כל אנשי המדע, כל התיאוריות. הכול טעות על טעות. אפילו הוקינג הגדול או איינשטיין לא חשבו על זה. משחק מחשב של חייזרים. חחחחחחחחחחח
והיו כאלו שהתעצבו אל לבם. נעשו מלנכוליים. לא זזו הרבה מלבד מה שצריך. איבדו כל חיוניות. משקאות אלכוהוליים נמכרו בכמויות. גם סמים. האלימות הושלשה.
נער?! נער קוסמי? האלוהים החדש?! איך זה יכול להיות. מי יאמין בו בכלל. וכי מה יגיד לנו לעשות. אבל אז נשמע החוק הרשמי הראשון.
איכלו מעתה רק שלושה צבעים בכל ארוחה! פחות מותר. כל האוכל ארבעה צבעים ויותר ייסקל באבנים קבל עם ועדה.
זה נשמע דבילי.
אך אנשים שרצו הביתה וחזרו למקום פתוח עם צלחת פלסטיק ואכלו מול השמיים חמישה שישה מאכלים עם צבעים שונים לא זכו לספר על כך בעליצות בחברת חבריהם. ברקים, דבורי ענק, זאבים שבאו משום מקום, מגפת דבר בהיקף זעיר. בקיצור, כולם מתו...
ואז העולם נכנס לפניקה. הפנטגון, מוסקבה, לונדון, צרפת, ישראל, כל המדינות החזקות... נפגשו לועידת חרום וניסו לטכס עצה. משבר כזה איש לא חזה. מילא, אסטרואיד ענק, התחממות גלובלית (שכבר נפתרה), מחלת מין חדשה, עוני ורעב, קץ היקום לראש סיכה, כל אלו נראו כשטויות לגבי מה שקורה עכשיו. משחק איסטרטגיה???
אנשים נעשו מרירים. אחוז ההתאבדויות עלה, במיוחד בקרב המאמינים. אך היו עקשנים שאמרו שהכול ניסיון, שאלוהים מנסה אותנו בצורה משונה, שהכול אולי חלום בלהות כלל אנושי, שבקרוב נתעורר ממנו.
למארק טווין יש סיפור, שבו הוא כל כך מסבך את העלילה, עד שהוא מושך את ידיו ממנו ומציע לקוראים להמשיך אותו בעצמם. על כן אפסיק בנקודה זו את השטות המילולית שלי. סתם משהו שכתבתי ביחד עם הקפה. מה עושה משורר בודד - משחק בפרוזה מול קהל דימיוני. האמת היא, שאני אולי מתמרד כך ביצירה שלי, שמתחילה לצמוח לממדי מפלצת. כמעט 300 עמ', הרומן השירי השני, ויש לי עוד מאה דפים כמו כלום. והכול עם משקל וחריזה ומלים נדירות... מרגיש כאילו נשוי לאשה לא אהובה. ניגש לכתוב בלי חשק, אך אם זה הולך, זה מתחלף בקצת שמחה. את "משה" כתבתי בשלושה חודשים. חודש וחצי, הפסקה של שתים עשרה שנה ואז עוד חודש וחצי וזהו. עכשיו פעם ראשונה אני כותב חמישה חודשים רצוף והסוף עוד לא קרוב ותהיה גרסה שניה ועבודת שכתוב עצומה. למי יש כוח... פעם ראשונה שפיתחתי גם הרגלי עבודה. אין ברירה... תמיד עפתי על כנפי ההשראה שבאה אולי רק חודשיים שלושה בשנה והיו פסקי זמן ממושכים בלי מלה או אות... ועכשיו אני הולך לישון כל יום בשעות מוקדמות מאוד וקם בתחילת או באמצע הלילה כדי לכתוב לפני היציאה לעבודה. נלכדתי... כבר יותר מחמישים אלף מלים. ראבאק... החלום לכתוב משהו כמו "האיליאדה" עם 117000 מלים נראה כבר קצת מגוחך. כל יום משחק כמה דקות 'פאק מן', אותו משחק עתיק משנות השמונים. לשחק משחק מחשב ארבעים שנה... תראפיה...
הדמות של אלוהים מרתקת אותי, אם כי גדלתי במשפחה חילונית טהורה, שגם לא אוהבת דתיים בלשון המעטה. אך במקור חלק מהמשפחה הזאת הוא ממשהו כמו נטורי קרתא. לא זוכר את השם. סאטמרים, או ברדלסבים, אין לי מושג. בור ועם הארץ בכל הזרמים האלה. רק שהסבא החלוץ הפך לסוציאליסט ושינה את כל המשפחה. מדתיים קיצוניים הפכו לחילונים קיצוניים. ורק אני בגיל שלושים וחמש התחלתי פתאום לקרוא את התנך, להתפעל ולכתוב עליו. ובצורה חופשית לגמרי. וריאציות קטנות וגדולות. כדי לא להסתבך אני כותב מתחת לכותרת "בעולם מקביל סופר הסיפור קצת אחרת" וכך עצלן כמוני נפטר מכל המלומדים והבקיאים ומכל אנשי האמונה הקשים והבלתי גמישים, שהביטוי 'חופש אמנותי' לא מובן להם. עולם מקביל, איזו המצאה מופלאה. פלובר החרוץ יכול היה לקרוא מאה ספרים רק לדייק באיזה פרט בדף אחד שכתב. לא כן עבדכם. רק דמיון יש לי ואהבה למלים.
עד כאן. יום שישי. קפאתי שש שעות ברוח העזה ופה ושם כשנשברתי התחבאתי במבוא הקצר בכניסה של אחד הגנים. שומרים רבים נכנסים פנימה ואף יש לנו היתר ממפקד המחוז, אך אני לא. גננות לא אוהבות בלשון המעטה ששומרים נכנסים, אם כי יש גם נחמדות. הכי פשוט להישאר בחוץ, אך מטעמי חיסכון, עיריות לא בונות בוטקה למאבטחי הגן, לפחות לא באזור שלי. אז יש רק שולחן וכיסא וציפורים שמחרבנות על הראש לפעמים וזבובים וברחשים בקיץ ורוח שורקת וגשם. מזל שלשכנים ממול יש איזו סככה דולפת ולא אכפת להם שאני יושב שם. עבודה שקטה. אפשר לקרוא, לכתוב... הגננות עושות את כל הסלקציה, לא כמו בבתי הספר. אך זה מתאים רק לסוג קצת נדיר של שומרים. אדם חברותי יכול להשתגע.
אז שבת שלום לכולם. אל תיקחו אותי ברצינות. אתם לא דמויות פיקטיביות במשחק איסטרטגיה.. לפחות רוב הסיכויים שלא... אך מה אני יודע... סתם זרקתי רעיון, אולי כי חיפשתי ולא מצאתי עוגיה במזווה, שתלך טוב עם הקפה. אז קשקשתי (-:

נכתב על ידי trubadur, גבר בן 66 מחולון, בתאריך 01/01/2016
(סיפור זה נצפה 7,859 פעמים)

לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]