סבתא דובשני הייתה הסבתא הכי צעירה בשכונת חטא-7000 בנאות חולון החדשה ואפילו במשפחה שלה, בה התחתנו כולם צעירים מאוד משום-מה, התבלטה בכך, שכבר בגיל שבע-עשרה הייתה לה תינוקת ובגיל שלושים ושבע כבר הפכה לסבתא. היא הייתה יפה כמו חלום, (שהזקין קצת) והייתה לה בת יפה כמו חלום, שרק נולד, אך היה לה איזה באג קשה במוח. אישיותה הייתה זקנה מאוד כבר מגיל צעיר. תמיד חלמה על מקל הליכה, עגלת קניות נגררת ובני משפחה, שיפנקו אותה בלי סוף, כי היא הסבתא.
היא לא הייתה אדם פסימי, או סטטי. דווקא התרוצצה בלי סוף... באיטיות משונה... ומשפחתה האמידה לקחה אותה לטובי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בארץ, אך הם לא הצליחו להוציא ממנה את הזיקנה הפנימית. היא התנהגה כמו ישישה ממש. הלכה לאט. דיברה בהיסוס, כמו ניסתה להיזכר במלים ונתמכה בכל מיני דברים בדרכה... לעתים עצרה דקות ממושכות. נשענה על עץ, על מעקה, על גדר, או על אנשים טובי לב, שחשבו שהיא חולה קשה ואף עזרו לה לפעמים לעבור את הכביש. אך היה לה כוח פיזי מרשים. אתלטיות מלידה בלי להתאמץ. הבעיה הקשה הייתה בראש שלה.
היא הייתה זקנה בנשמתה.
ישבה שעות על שעות באחת הכורסאות בביתה. פרשה מעבודתה. היא הייתה מזכירה, או משהו. ראתה שעות טלוויזיה, ניסתה לסרוג, אך לא הצליחה. פתרה תשבצים ורוב הזמן היו רגליה החטובות מונחות על השרפרף הפרטי שלה, שמישהו פעם השליך לרחוב והיא ביקשה מהבת שלה, לשפץ אותו ולהחזיר לה.
היא גם הלכה למועדון של זקנים, אך הם נעלבו וסירבו לקבל אותה. חשבו שהיא מתלוצצת על חשבונם. אך היא לא הבינה את המלה 'מתלוצצת', מלה עתיקת יומין, כנראה. והיא לא הייתה טיפוס של קוראת ספרים.
יום אחד התאהבה קשות בקשיש בשכונה שלה. הוא היה קשיש יפה תואר... באופן יחסי... אולי בגלל, שעסק בספורט בלי הרף. הוא רץ, או הלך במהירות, או עשה תרגילים בגן הציבורי ואף הרים משקולות קטנות, שהביא. בגלל שהיה תפרן, לא היה לו מנוי לשום קאנטרי, על כן ניתן היה לראות אותו רץ גם בגשם הסוחף כאילו כלום ואנשים התבוננו בו בהערצה מעבר לזגוגיות החלון המעורפלות.
יום אחד עצרה אותו ממרוצתו והוא כמעט נפל. זה היה לא רחוק מביתה והיא צעדה את צעדי הזקן האיטיים שלה ואף היה לה הליכון מיוחד כזה עם כיסא נפתח, שעליו תוכל להתיישב, אם תתעייף בדרך.
הוא כעס מאוד:
- מה את חושבת, שאת עושה!
היא היססה ואמרה לו ברוך: זה יפה, איך שאתה רץ... בא לך לשתות איתי איזה כוס תה עם לימון, או משהו?
תעופי מפה, משוגעת, סינן מבעד לשפתיו הקפוצות. לא מבין מה הקטע שלך. את צוחקת על זקנים, או משהו?
אני בעצמי זקנה, אמרה בעלבון. אני כבר סבתא!
כן, בטח!!! - לגלג בעוינות ומיהר לדרכו. תוך כדי ריצה נד בראשו בכעס. לאנשים אין גבולות. אני חייב לעבור לעיר אחרת. כולם משוגעים פה.
אך הוא נולד בחולון וגם ימות אחרי מאה ועשרים בחולון. הוא אהב את העיר שלו, (אם כי היה מהסוג, שלעולם לא יודה בכך).
יום לאחר מכן ארבה לו שוב 'הסבתא'לה' העקשנית והמאוהבת וניסתה לשאול אותו משהו.
דברי איתי רק תוך כדי ריצה, צעק לה ונעלם. והיא לחשה נעלבת: אבל אני אישה זקנה. אני לא יכולה לרוץ. בקושי ללכת...
ויום אחרי כן שוב ניסתה לומר לו משהו, אך הוא לא הגיב בכלל. וכך יום אחרי זה. ועוד יום. ועוד יום.
זבנגגגג!!!!!
משהו השתנה לה בראש. היא התייחסה לעצמה אותו דבר, אך יום לאחר מכן בעטה בהליכון שלה וניסתה לרוץ אחריו. למרבה הפתעתה, זה לא היה קשה במיוחד. אמנם כל השרירים שלה לא הבינו בדיוק מה היא עושה, אך כיון שנולדה אתלטית מלידה, רצה בלי שום קושי במקביל לזקן האתלטי הנאה, רק שבגדיה הפריעו לא מעט. היו לה כל מיני בגדים דהויים וארוכים כאלה של קשישות מלפני כמה דורות. הוא כמעט ונכנס בעץ מרוב הפתעה.
מה, לעזאזל, את עושה?!
אני רוצה לדבר איתך, תעצור רגע. אני אישה זקנה!
- לא יודע, מה את רוצה מהחיים שלי. תתחפפי... אשה זקנה. נו, באמת...
והוא הגביר את קצב הריצה שלו למקסימום ושוב נעלם.
אלא, שהוא לא ידע, עם מי יש לו עסק. בלי לחשוב העבירה גם היא את הרגליים שלה להילוך שישי וטסה אחריו. לא רק שהשיגה אותו, אלא גם עברה אותו בטעות במטרים לא מעטים, כמו מטוס, שמנסה לעצור על מסלול קצר מידיי...
הוא נעצר.
לא ידע, מה לעשות בה. היא נראתה לו משוגעת לגמרי.
לכי, הביתה, רטן. עזבי אותי סוף סוף...
רק בוא ונשתה תה בלימון, רחימאי, אמרה לו, במלה שקלטה מאיזה קשיש אחד, חובב קריאה מובהק, שהכירה פעם על ספסל בגן הציבורי.
רחימאי, בתחת שלך, אמר. תני לי מנוחה סוף סוף. חוץ מזה אני שותה רק אספרסו והכי חזק שיש. ואת לא נראית לי אחת ,שקוראת דוסטוייבסקי באיזה תרגום ישן. מאיפה הקרצת את המלה הזאת...
אני פותרת תשבצים, אמרה בעלבון. אז מה אם אני לא קוראת! שמעתי איזה זקן חביב בגן משתמש בה.
הוא נרגע קצת.
טוב... פעם ראשונה ואחרונה. בואי נשתה משהו, אבל רק אם תבטיחי, שלא תטרידי אותי יותר ורק אם תשתי אספרסו כפול ולא את מי השופכין האלה, שנקראים תה.
תה זה דווקא טעים. אתה סתם סנוב, הצהירה.
טוב, נאנח. יאללה... בואי ניכנס.
נכנסו לאיזה בית קפה ידוע ושם ישבו זה מול זו בשקט.
לבסוף אמר: אז מה הקטע שלך?! כל העיר מדברת עלייך. את נראית כמו חתיכה של מיליון דולר, מילפית כזאת, ומבוקר עד ערב את משחקת את תפקיד הזקנה. מה עקץ אותך?! וזה לא יפה כלפי הזקנים האמיתיים. זה חוסר כבוד!!!
אבל אני באמת סבתא, אמרה.
נו, אז מה, הגיב בכעס. גיל חמישים. גיל שישים. אפילו גיל שבעים, זה לא מה שהיה פעם. אם הבנאדם שומר על עצמו. יש חיים גם בגילאים האלה. זה לא רק לשחק שש-בש בגן, לקרוא עיתון, או לצפות בבדידות בטלוויזיה. חלפו הימים האלה. וחוץ מזה, הסריגה שלך.. רואים שאת לא יודעת לסרוג. פעם ראיתי אותך בגן סורגת. אפילו כלבים לא היו מוכנים ללבוש את הדבר הזה.
אבל סבתא חייבת לסרוג, לא?
הוא צחק, משועשע קלות, אך גם מלא בוז.
מי אמר!
קם ממקומו. טוב, השיחה הזאת לא מתקדמת לשום מקום. היה נחמד להכיר אותך... או לא נחמד... יום טוב ונשתמע... רק בגלגול הבא. ותזכרי, את הבטחת, שלא תטרידי אותי יותר!
אבל, אתה מוצא חן בעיני, אמרה לו גלויות. אני חושבת, שאני מתחילה להתאהב בך.
בעיה שלך, חבובונת. אני לא מתעסק עם 'סבתות שסורגות' ואחר כך רצות כמו איילה כדי לתפוס אותי.
אז, חכה רגע, אמרה נואשות... אז מה אתה רוצה שאני אעשה. רק תגיד ואני אנסה לעשות זאת. אל תצא ככה מהעולם שלי. בבקשה!
הוא נעצר, מופתע.
מטורפת, אבל נחמדה, סינן לעצמו.
טוב, אמר... (בביטחון מוחלט, שהיא לא יכולה לעשות זאת. הרי היא חולת נפש ממש). אז: אלף, תתחילי להתנהג לפי הגיל שלך האמיתי, בת כמה את, בעצם?
- 37.
נו...! אז במושגים שלי, את בעצם ילדה. אני בן 64 ואני לא מתנהג כמו זקן ורץ כל שבת יותר מעשרה קילומטר. אז תתחילי להתלבש כמו בנות ארבעים, או שלושים, או מה שתרצי. רק לא בלויי הסחבות האלה מהמאה שעברה. ותתחילי להזיז את התחת היפה שלך, להתעמל, לעשות ספורט, ללכת, לשיר, לחייך לעולם ומה לא... רק שתפסיקי את הצגת הזקנים הזאת, שגורמת לכל העיר לדבר עלייך וגם לצחוק. זה מבייש רק לשבת איתך. כולם מסתכלים עלינו. אני לא רוצה לצאת עם חולת נפש. חוץ מזה, אני מבוגר מידיי. אני יכול להיות הסבא שלך.
אתה לא יכול להיות!
אז אבא וחצי, אמר בעצבנות. זה לא ילך!
לא בטוח, אמרה בעקשנות. היה איזה אלוף צפון או משהו פעם, שהתחתן עם אשה שהיא החצי מגילו.
טוב... אז קודם תשני את ההתנהגות שלך ותנסי לצאת מהטרוף שלך. אם לא תצליחי, אל תפני אלי שנית. תזכרי, את הבטחת לי. ואת מפריעה לי כל יום לרוץ...
במשך שבועיים נעלמה לו והוא היה בטוח שחזרה לכורסה שלה, לשרפרף הפרטי מול הטלוויזיה, לתשבצים ולסריגה הכושלת שלה.
אך יום אחד שוב הפריעה לריצה שלו איזו אשה לא צעירה כבר, אך בטח לא מבוגרת, מדהימה ביופיה, עם בגדים שהתאימו לה כמו דוגמנית ובטוב טעם. היא הייתה מאופרת בעדינות, אך בחוכמה ונראתה כמו חלום של מישהו ואולי שלו עצמו.
אז איך אני נראית לך עכשיו, שאלה אותו ברכות ואפילו הקול שלה השתנה. זה כבר לא היה קול איטי ומהסס, שמנסה לחקות קול של זקנים עם בעיית זיכרון.
הוא נד בראשו בהתפעלות, קולט שזאת באמת היא.
אז, הולכים לשתות אספרסו, יקירי האתלט!
הוא שתק רגע נפעם.
כן, סבתא'לה, נפלט לו בצחקוק אוילי של בן שש עשרה כמעט, אך היא נופפה כלפיו באצבעה לאות אזהרה.
אל תקרא לי יותר ככה!
טוב, טוב, סליחה, חומד, אמר לה. בואי ונשתה קפה. עכשיו יש על מה לדבר.
חודשיים אחר כך התחתנו.
ומאז... כל בוקר בשמש, ברוח, בגשם ובסערה יכלו משכימי הקום בעיר חולון הרדומה לראות את הזוג הנאה והמוזר הזה מגמא קילומטרים על קילומטרים ברחובות החצי ריקים ובגנים הציבוריים ושועט בקצב מהיר, כאילו אין מחר...
והשרפרף?!
יום אחד נמצא מונח לו ליד עגלת אשפה ירוקה ועליו זוג מסרגות ומקל הליכה עם תחתית של גומי.