המחר-יהיה רק מחר/סיפור

    לפתע  שמעה את  סיבוב המפתח במנעול. דופק רקותיה החל להכות בראשה. היא מהרה אל הפרוזדור, ונעמדה מול דלת הכניסה במרחק ביטחון. הבזק של תודעה ניצת בה. היא הרי הותירה את מנעול הבית פתוח. חשבה לסגור את הדלת לפני שתלך לישון. רק לו יש מפתח לבית,ואם זה לא הוא, אז מי זה... . יובש כיסה את שפתיה,והיא ליחכה אותן,מודעת לקור המצמרר שאחז בה.
דלת הבית נפתחה . באפלולית המוארת קלות מהחלון, מסמנת סיום יום,הצטיירו לה קווי המתאר של גופו. הוא  הסיר מגבו את התרמיל,איתו עזב אתמול את הבית,התכופף והניח אותו על הרצפה,והתיישר.  פניו הופנו אליה. היא מהרה אל הקיר והרימה את מתג החשמל. עיניו הכהות בהו בפניה, צורבות אותן, והיא השפילה באחת את עיניה. הוא שתק. אפילו מילת שלום לא אמר.  עתה בחנה אותו. עדיין לבש את אותם הבגדים מאמש. עיניו שקועות, מעוטרות באפור-כחלחל בתוך לובן פניו- כחולֶה נראה. מופתעת לראותו, נעו בתוכה גלגלי מחשבותיה. כשעזב היה החלטי,אמרה לעצמה. הייתה בטוחה שברגע שיסגור את הדלת אחריו, ישפך לזרועותיה הממתינות של האישה האחרת, שלא ידעה עליה , אך הייתה בטוחה בקיומה,כי לאן יפנה עם תרמילו, אם לא לאהובתו. סַבְרַה שלא יוציא מכספו לממן חדר בבית מלון,כי המשכנתא השמנה שעליהם לשלם חודש בחודשו ,רובצת עליהם כמו סרטן המכרסם בחייהם, ובמיוחד בו. מזמן החליט שעליהם להתנהל בחסכנות, אחרת לא יוכלו לעמוד בהוצאות הבית והילדים.                                                                                                        הכעס  שחשה אמש כמעט ונעלם עכשיו. גם עלבון עזיבתו ללא הסבר,שצרב בה כפצע, דהה עם מטלות היום. ואולי הימצאותו עכשיו בבית מרגיעה אותה, אך לא,היא לא סלחה לו. הבזק פליאה הופיעה במוחה. מדוע חזר, ואולי כדי להיפרד, להגיע להבנות בדבר חלוקת הרכוש המשותף, ולקבוע הסדרי ראייה עם הילדים. ובעצם ,למה עזב, האם רק משום שהאשימה אותו שלא עושה מספיק למען ילדיו, מה בקשה לעזאזל? ,שיעבוד קצת פחות, שיהיה פחות לחוץ, שיקדיש יותר לזוגיות שלהם. הוא רק טען שעושה כמה שיכול, ושהעבודה שלו כזאת שאינה משאירה לו זמן. אולי טעתה שפרקה לפניו אתמול את  תסכוליה, שהפכו למנת חלקה היום יומי,מאז שנולדו הילדים. הוא אפילו לא התווכח איתה,לא ניסה להסביר את עצמו, רק אמר שעייף מכדי לריב,נכנס לחדרם,זרק כמה דברים לילקוט,ויסתלק. לאן הלך, מה הוא מסתיר, ואולי התואנה שנאלץ לשעות מרובות של עבודה, הוא רק תרוץ שמכפה על משהו נסתר?... .
היא הבחינה לפתע בחיוך שנפרש על פניו. חיוך לא צפוי שעִיקֶל את שפתיו,הגביהַּ את  לחייו ויצר קמטים בצדי עיניו שהאירו לפתע את פניו, כמו בימים הראשונים לנישואיהם. כמה אהבה את חיוכו. אך העלבון מאמש  לא  אפשר לה להגיב לחיוכו המפייס. בחדות סובבה את פניה ממנו,ופנתה לחדרם של הילדים שנמו  כבר את שנת הלילה.
בשקט המוחלט ולאור מנורת הלילה הזעירה, שהאירה באור נוגה את חדר הילדים, המשיכה במלאכת הקיפול המונוטונית של הכבסים שהורידה מהחבל,וסידורם בארונות. גופה המתוח, ואוזניה המחודדות, קשובים  היו אל חלל הדירה הקטנה. מעברה של הדלת הפתוחה, האזינה לקול גרירת הכיסא בפינת האוכל והנחת ילקוט- הגב עליו, לפתיחת דלת ארון הכלים במטבח, ולסגירת מגירת הסכו"ם. כקפיץ דרוך הקשיבה לצליל פתיחת המקרר וסגירתו, לתזוזת הכסא במטבח, ולרגעי השתיקה המעיקה, שנשמעו ממושכים כנצח. אח"כ נשמע זרם המים בכיור,  קרקוש  כלי אוכל נשטפים, סגירת הברז ,כיבוי האור במטבח, נעילת דלת הכניסה לבית, ולצעדיו  שהתקרבו אליה. הוא נכנס לחדר הילדים ולרגע הביט בה, ואז נגש למיטת הילדים, נשק להם בעדינות וכיסה את גופם בשמיכה. כמה עדין הוא יודע להיות, אמרה לעצמה ,ובאיזו אכזריות נהג כלפיה אמש, כשהחליט לעזוב ללא מילת הסבר. אח"כ התקרב אליה. היא יכלה לנשום את ריח גופו,ולהושיט את ידה אליו,לפני שהפנתה לו בפתאומיות את גבה, והניחה על מדפי ארון הילדים את ערמת מכנסיהם  המקופלים.
כשהבחין בהתעלמותה מימנו, יצא מהחדר ונכנס לחדר השינה. מעברו של קיר הגבס, שמעה קול גרירת דלת-ההזזה של ארון הבגדים שלהם,  ורשרוש קולבים. אח"כ חלץ את נעליו ופתח את הברז במקלחת. היא סיימה עתה את קיפול בגדי הילדים היבשים,והנחתם בארון, והתיישבה על השולחן הנמוך של הילדים, בוהה בתלוליות גופם הכהות של ילדיה שנמו במיטותיהם. ראשה לא פסק לתכנן את רגע פרדתם. לא,הוא לא אוהב אותה. הימים האפרוריים שהרכיבו את חייהם,מתמקדים בילדים ,והדרישות שלה ממנו,המאיסו עליו את החיים איתה. הוא אוהב את הילדים... . מה יהיה, איך תתפקד ללא שותף שיחלוק איתה במטלות הרבות. כמה בדידות מחכה לה,כמה אחריות... , איך העז לערער את חייה... , ועל מה רבו בכלל, על זה שדרשה ממנו יותר עזרה, ולעצמה בקשה מעט פסק זמן מהילדים-רצתה שיתרום גם הוא לחייהם,על זה עוזבים, ונעלמים עם ילקוט-גב?. מחר יצטרכו לשבת ולסכם את פרדתם. אבל..., היא עדיין אוהבת אותו..., איך תחייה בלעדיו? . לא, אסור לה לאהוב אותו, הוא חזר כדי להיפרד סופית, ועליה להכיר בכך ,ולהתרגל למצב החדש. מחר יחליטו על פירוק המשפחה, ויש להכין את הילדים לכך. איך יקבלו את הידיעה שאבא לא נסע ל"מילואים",אלא עזב לבית אחר?.
מאוחר יותר, וידאה שדלת הבית נעולה. הבינה שאת הלילה  יעביר בבית.  כשנכנסה אל חדר השינה כבר שכב בצדו הקבוע במיטתם, הרים את ראשו מהעיתון שלפניו,ובחן אותה מתמיד בחיוכו, כמו מצפה לתגובתה המאחרת לבא. כשחצתה את החדר, עקב מבטו אחריה כמו מבקש את פניה. נטולת הבעה עקפה את צד מיטתו,מתעלמת, והתיישבה על קצה המיטה בצד שלה, מפנה  את גבה אליו. בזריזות הסירה את נעליה ונעלה במקומן את נעלי הבית, שלפה את כותונת הלילה  מהמיטה, קמה ונכנסה למקלחת הצמודה לחדרם. היא נתנה למים  החמים לזרום על גופה, לשחרר את שריריה המתוחים, ולהפשיר את כעסה. כשיצאה מימנה ,משחה את גופה בקרם הגוף המבושם,אותו שמרה למענו, צחצחה את שיניה, לבשה את כותונת הלילה האוורירית,זילפה מספר נגיעות בושם מאחורי  תנוכי אוזניה ובין שדיה, החליקה במברשת- השיער את שערה הכהה, ונתנה לו לגלוש על כתפיה. הלילה רצתה להיות יפה, ואולי יהיה זה הזמן שתנצור בתוכה, לאחר שיעלם  מחייה.
 כשחדרה למיטה שלצדו, עדיין קרא בעיתון. לאורה של המנורה הקטנה, הביטה בו בהבזק  של שנייה, ומיד סובבה את גבה ממנו. היא  שכבה על צדה עכשיו מכווצת כעובר, וריכזה מבטה אל ארון הבגדים. מחשבותיה נתונות היו אליו בצפייה דרוכה, מאיצת דופק. האם יאמר לה עכשיו את החלטתו?.
מקשיבה לרשרוש דפי העיתון המתקפל ,חשה את תנועת המיטה ואת סבוב גופו אליה ,שלאחריו נשלחו זרועותיו אל גופה, מקיפות - מצמידות אותה לגופו. היא חשה אותו. גופה יתעורר למגעו המגונן. הוא הסיט בעדינות את שיערה,ונשק לתנוך אוזנה. היא חשה את נשיותה גועה בתוכה. ברגע הבא סובבה עצמה אליו. רוצה אותו שלה,שלחה את זרועותיה אל שיער ראשו ועורפו- מבקשת  לעצמה את אהבתו.   הוא הצמיד את שפתיו לשפתיה בלהט געגוע. עכשיו ידעה-  היום הוא  איתה. המחר- יהיה רק מחר... .

נכתב על ידי יולי49, אישה בת 75 מחדרה, בתאריך 13/08/2015
(סיפור זה נצפה 4,725 פעמים)

לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]