אני ועצמי-תאומות.
"אני" נמצאת בחוץ,
"העצמי" בפנים.
"אני" צוחקת ופעילה,
"העצמי" מכונסת בדממה.
לעיתים פונה ה"אני" אליהַּ,
שחה לה: "תיפַּתחי אחותי,
תוציאי עצמך-כמוני,
דרך אחרים תלמדי,
על כישורייך-אל תוותרי!".
אך ה"עצמי" מושכת בכתפה,
ומגמגמת: אבל...,אני לבד...,
רק עם עצמי,
פוחדת מפני המחר,
בהיסוס מהלכת בתוכי,
כזרה בנֵכַר,
כל רגע מונָה חַסֲרִים,
והם רבים ומתרבים,
פוחדת למעוד,
לא למדתי לשחות,
רואה רק שחורות,
ושחורות...".
"שטויות!,
ראי אותי-אני "אני",
מסוגלת לכול!,
פתוחה ומחייכת,
וכו לם איתי,
שרה וקלילה,
זוכה לחיוכים,
בואי אחותי,
קִרְבִי...,
אני-"אני,,
ואת- "עצמי",
יחד אנחנו שַׁלֶם,
לב אחד פועם.
אני חיובית,
ואת קצת שלילית.
זוג משמיים,
עם שתי רגליים,
יחד נרקוד,
בצעדים בטוחים,
את רגעי החיים,
לפני שאו-טו-טו,
מסתיימים... .
נכתב על ידי
יולי49, אישה בת 75 מחדרה, בתאריך 05/01/2016
(סיפור זה נצפה 4,760 פעמים)
