אוסקר נחת בכיתה ט'3, כמו עב"ם שהגיח באישון לילה. זה היה אחרי מלחמת "שלום הגליל". היינו קבוצה מגובשת. חברים שלמדנו יחד עוד מתקופת בית הספר היסודי "המגִנים" . באותה שנה התחלנו את לימודינו בתיכון. מהיום הראשון לבואו היה אוסקר שונה מאיתנו. הוא הגיע תמיד לבית הספר בתלבושת האחידה,שאנחנו זלזלנו בה, לבושו היה נקי, מגוהץ וללא רבב. בלט בגובהו,ובשערו השחור והבוהק שהיה מסורק למשעי,כ'ילד טוב ירושלים', אך במיוחד בלט בעברית העילגת שלו , ובמבטאו הגרוני -מזרחי. הוא לא הסתיר את היותו ערבי-נוצרי מרוני. סיפר שאבא שלו מלוחמי צד"ל, והגיע לקריית שמונה אחרי שהצבא הישראלי דאג למשפחתו. אימו הייתה אנגלייה, והיה הבכור מבין אֵחַיו. נער רחב כתפיים ,יפה, רזה, בעל עיניים תכולות כשמים ביום בהיר, וחיוך של שביעות רצון מעושֶׂה נח קבוע על שפתיו הבשרניות, כשהוא חושף תור שיניים צחורות. הבנות בכיתה התרשמו ממראהו. ערבי בעל עיניים בהירות, היה עבורם דבר שלא מהעולם . אך העיניים הבולשות של החברים בכיתה, דברו: "הוא נראה לא שייך", ריננו מאחורי גבו,"אחד שלא ניתן לבטוח בו עד הסוף", ועיני החברים התעכבו בפניו,מאששות את לחשושי החשדנות מאחורי הקירות. עם הזמן שפת העברית שלו השתפרה, ונראה שהתרגלו לצורת דיבורו הגרוני, ונוכחותו נטמעה בכיתה. אוסקר ניחן בשליטה מוחלטת בשפה הערבית ובשפה האנגלית, לכן היה פטור מללמוד אותם למבחני 'הבגרות'. בשיעורים אלו יצא מהכיתה והצטרף לנערים ששיחקו כדור רגל בחצר בית הספר. הוא היה מורעל על הכדור. רק על המגרש נתן לעצמו דרור, וגופו הממוסמר השתחרר. לעיתים בהפסקות,משכו אותו כמה בנים לויכוחי אידיאולוגיה, תוהים על דעותיו. מנסים להסביר לו מַהִי מדינת ישראל עבור היהודים, ומדוע מבחינה היסטורית הארץ שייכת לנו . אך אוסקר נזהר לדבר כמו מאש. הוא התמיד בשתיקתו, שרעמה לאוזני החברים, שליוו את היאלמותו- חורצים דינו. כשחש במבטם מצא עצמו מהנהן בראשו להסכמה עם דעתם. מובך, נהג לשקוע בתוך כיסאו, מנסה להיבלע,מתמיד בדומייתו. אך באותם הפסקות בימי חורף גשומים, כשלא ניתן היה לפרוץ אל מגרש הכדור רגל, והחברים בשיממונם התקהלו יחד בכיתה , בשנייה שנתקלו עיניהם בפניו המחויכים והצנועים,כמו קבלו אישור להתחיל בחקירתו. "היי מנסור, מדוע הגעת בכלל לכאן. הרי אנחנו בשבילך מדינת אויב, גרשנו את הערבים ונישלנו את אדמותיהם, איך אתה חיי עם השנאה שלך אלינו, היהודים?..." . הוא כתמיד לא ענה, וכשסיים החבר את דבורו,הניף אוסקר באחת את ידיו לצדדים ,ואמר בהשלמה: "זאת מציאות החיים שלי...", ולא הוסיף. באותה תקופה הייתי החבר היחיד שלו. הפכתי להיות לו 'כומר וידויים'.
אוסקר בלט בבית הספר, גם בשל הליכתו הזקופה והבטוחה. כיען , בעל רגליים ארוכות ומהירות,ריחף- ראשו בעננים. הוא העניק חיבוק חברי לכל אחד שאיתו שוחח. חיבוקו היה חם ואוהב. נהג כמו הכיר ברצונות זולתו. "אתה לא מתגעגע לחברים שלך בלבנון", נשאל, אך הוא רק שתק וחיוך לא משכנע נפרס על פניו. עם הזמן השונוּת של אוסקר, שתיקותיו ונימוסיו נטמעו במהלך היום. ברגישות ידע לקרוא את האדם שעמד מולו. ובשוויון- נפש שוחח איתו, מטבל דיבורו במילות חיבה בערבית. כשראה חבר המחפש עֵט, או סרגל-מיהר להשאיל לו את שלו. אם נפל למשהו חפץ אישי על הרצפה, עַט קדימה ,מקדים להרים. באבירות התייחס גם לבנות -הכיתה,מציע להן את עזרתו, במיוחד במקצוע הערבית. בכל תחילת שיעור ניקה את הלוח. דאג לצייד את שולחן המורה בעטים שקיבל במזכירות.ידע לרכז את כל תשומת ליבו כמאזין. בריכוז נעץ את מבטו בפני הדובר, יוצר אינטימיות ובלעדיות. נימוסיו הטובים לעיתים יצרו מבוכה. החברים התקשו להבין את מניעי התנהגותו המופתית כלפיהם. "הוא יותר מידי טוב, כאילו מחפה על משהו",ריננו עליו מאחורי הגב. החברים כינו אותו "שמפניה", בזכות התנהגותו שלא דבקה בה רבב, נימוסיו המתקתקים,והמרץ הבלתי נדלה,שלווה בשמחת חיים תוססת ותמידית. אך כל שנות התיכון נותר שונה,וחשדנות רחפה מעל ראשו,מעננת את האוויר סביבו ,ומבדלת אותו מהסביבה.
כשהיינו בכיתה י"א,אוסקר כבר נודע כשחקן כדור רגל מצטיין, והיה הראשון לארגן בכל יום שישי אחרי הלימודים את החברים למשחקי כדור רגל בשכונתו. " אוסקר, נתקעתי עם האוטו של אבא שלי. אני ברחוב הראשונים. אני צריך את עזרתך", אמר יוני בשיחת הטלפון הבהולה אליו. אוסקר הגיע. הוא לא עזב אותו,עד שדאג להביא עזרה טכנית . ועם הזמן הפך ל'כותל', אליו פנו חברים לקבלת עזרה מעשית .
בכל מקום בעיר ליקט חברים- נאמן להם,יותר מאשר לעצמו. ג'קו מה"פיצוצייה" ע"י בית הספר, היה חברו הטוב. ראו אותו יושב אצלו הרבה. הם תמיד דברו על כדור רגל. ואכן, על המגרש היה "ישראלי". רק שם שכח את נימוסיו, ידע להפגין את זריזותו, ומיומנותו במשחק,ודי מהר הצמיח לעצמו מועדון של מעריצים. כחיה רעה שלט במרחבי המגרש, וברעבתנות דהר למטרתו, להבקיע את הכדור בשער היריב. כחלוץ מרכזי מצטיין ,העניק גאווה לקבוצה. כשניצחה, זכה להיות מורם על כתפי חבריו. דיי מהר קיבל שמו כנפיים, ונישא ברחבי העיר כמועמד רציני להתקבל לבוגרים ב"פועל קירית שמונה"- קבוצה ששאפה בכל מאודה להגיע לנבחרת –הארצית .
באמצע י"ב, כשהחברים בכיתה החלו לקבל זימונים ללשכת הגיוס, ושיתפו בהתרגשות את חבריהם , אוסקר מנסור שמח והתרגש איתם. החברים תהו מה יעשה הוא, כשכולם ילכו לצבא, אך השאלה נותרה תלויה באוויר. באותה שנה העניקה ממשלת ישראל אזרחות ישראלית למשפחות צד"ל. בבית החליט לספר לאביו ביחידות את דבר התגייסות חבריו לצבא, וכבר למחרת קרא לו אביו לחדרו. אוסקר תמיד האזין לאביו. עבורו היה האדם המפוקח והחכם ביותר שהכיר, והוא העריץ אותו. בכל שיחה, יצא מחדרו כשהוא בהיר מחשבה ומרוכך בדעתו .
"אנחנו צריכים להראות ליהודים שאנחנו מכירים להם טובה ונאמנים להם. הם עזרו לנו הרבה...", אמר לו אביו. "לולא היהודים, היינו ממשיכים לסבול מה 'חיזבאללה'. היינו מאבדים את עצמאותנו. אנחנו פה- נלמד לחיות עם היהודים. הם הרע במיעוטו עבורנו. אך לעולם אל תשכח,בני. אתה נולדת לבנוני- ועליך להישאר לבנוני גאה". באחד מימי שישי, לאחר ששיחקנו כדור רגל במגרש ע"י ביתו, סיפר לי שהחליט לאחר לבטים רבים להתגייס לצבא, משביע אותי שלא לדבר על כך עם איש..
הוא פנה מיוזמתו ללשכת- הגיוס, בבקשה להתגייס . בלילותיו טרופי השינה שכנע עצמו לדבוק בדעת אביו. כשהגיע לבית הספר, נאטם- נמנע מלספר,מפנה עצמו כהרגלו להאזין לחוויות חבריו שחזרו מלשכת הגיוס, ובחרו את מסלולם העתידי בצבא.
לאחר שהתייצב החל לקבל גם הוא זימונים לראיונות –אישיים, שם ניתן לו להביע בברור ובביטחון את דעותיו של אביו. "אני רוצה לתרום לצבא ישראל, כי אני חב לו את חיי. מאז ומתמיד תמכה משפחתי בכוחו של צה"ל. בזכותו אני חיי פה היום חיים טובים ושקטים", חזר ואמר בכל ראיון, כשהוא מסיים את דבריו: "אם אשרת בצבא,אהיה נאמן לו, כאבי, ואחבור ליעדי תפקידי..." . בסוף ה'בגרויות', החלו החברים להתגייס.
בכל יום פקד אוסקר את תיבת הדואר בצפייה,אך שום מכתב עבורו לא הגיע. יום אחד כשבדק כהרגלו את תיבת המכתבים, חכה לו מכתב. בחרדת קודש פתח את המעטפה החומה, כשחותמת הצבא עליה."אנו שמחים להודיעך כי התקבלת לשרות פעיל בצבא ההגנה לישראל".
הוא עבר את הטירונות בהצלחה, מוכתר כ"חניך מצטיין". כשהגעתי מהצבא הביתה,נפגשנו כהרגלינו על מגרש הכדור- רגל בימי שישי. סיפר ששליטתו בשפה הערבית נתבה אותו ל 'מוסד המודיעין ולתפקידים מיוחדים'. הוא עבר קורסים שלא פירט עליהם. הנחתי שתפקידו רגיש במיוחד. בנחישות עבר את כל המסלולים שנדרשו, כדי לשרת כקצין. הוא לא ויתר לעצמו,כישוריו הטבעיים כמנהיג זיכו אותו בהערכת מפקדיו. במהירות טיפס במעלה סולם הדרגות, ובנינוחות טבעית ניגש לתפקידו. בחלומותיו הופיע תמיד אביו,סיפר ,כשהוא מצטט אותו: "אנחנו צריכים להכיר תודה ליהודים. בזכותם אנחנו חיים חיים-שקטים..." .
אוסקר נעלם מהנוף החברתי של קירית שמונה. לעיתים רחוקות באישון לילה חנתה מכונית צבאית ליד בית הוריו . אף אחד בעיר לא ידע את עיסוקו האמיתי. כשהחברים היו חוזרים הביתה מהצבא, נהגו לשאול עליו,אבל אף אחד לא ידע דבר, ואני מלאתי פי במים. מידי פעם נראה ברחובות העיר במדי -צבא,אבל אפילו ג'קו מה"פיצוציה", לא ידע מה תפקידו בצבא. ג'קו נמנע לשאול אותו, כך סיפר. הם דברו ביניהם על קבוצת "איתוראן"-הקבוצה החדשה של קריית- שמונה,הנוחלת ניצחונות. עם הזמן דהתה הסקרנות לגביו-הוא נותר חידתי.
לפני כחודשיים,נראו מספר 'מודעות -אבל' שכיסו את הגדר החיה סביב בית -משפחתו. אביו של אוסקר מנסור, נפטר לאחר מחלה קשה. מכונית צה"לית חנתה בחצר הבית במשך שבועיים, עד שעזבה את המקום, ויותר לא נראתה חונה בה.
אתמול, כשפתחתי את הדף הראשון של עיתון הערב, נתקלו עיניי במודעה שזעקה לי בשחור שלה: " קצין צה"ל בכיר ערק ללבנון". שום מידע נוסף לא נמסר בכתבה.
דמותו המעורפלת של אוסקר עלתה מול עיניי . 'אוסקר הגיע אלינו כחידה לא מפוענחת' ,אמרתי לעצמי. 'וכמו שהופיע וקבע את נוכחותו בחיי, כך נעלם'. האם לא היו לכך סימנים שרק אנחנו שגדלנו איתו, ידענו?.
נכתב על ידי
יולי49, אישה בת 75 מחדרה, בתאריך 29/02/2016
(סיפור זה נצפה 4,608 פעמים)
