מודעת לרצונה לספר את עצמה, ניצבה הדס על הבימה המוגבהת,תחת החופה. היא סקרה את מאות המוזמנים שנאספו סביב הבמה, פניהם מופנים אליה, וחשה מנותקת. לאחר שהרב סיים את טקס החתונה, והחתן נשק לכלה, בקשה לפתע את רשות הדיבור, ופנתה אל קהל הנוכחים: "אני רוצה לספר לכם את סיפור חיי", אמרה, קולה רעד. דממה השתררה והמבטים אליה נדרכו. כשהיא אוחזת בידה הרועדת את המיקרופון ,החלה לדבר:
"בכל שנה, בשנים האחרונות, כשקרב היום האחרון של השנה האזרחית, הציפה אותי עצבות שבישרה לי תחילת שנה חדשה, שלא תביא בשורה. שנה שגרתית, שאינה מאותת שינוי. ימים שעומדים להתאגד לחודשים אפרוריים ,מונוטוניים, נטולי התרגשות. במחשבותיי לא הצלחתי לעודד את עצמי באשליה מתוקה שאולי... ,בכל זאת יגיע מזלי . בכל רגע נהגתי לחזק את האומללות שלי . דברתי עם עצמי ששום דבר לא ישתנה, גם לא יתחדש ,או יקרה לי באופן לא צפוי..., אני הולכת להזדקן בעוד שנה, וגם בשנה שעומדת בפתח אשאר לבד,כי למה שישתנה פתאום מזלי?.
אף אחד לא נמצא כדי לעודד אותי מתוך כוונה אמיתית. מישהו אחד שישאל איך אני מרגישה. גם לא ממש שמו לב אליי. הרגשתי לא חשובה לאיש. כן, הוריי דאגו לשלומי הפיזי. שאלו למה אני לא מתקשרת, אם אני בריאה ,אם בקרתי אצל אחותי, או התקשרתי לדרוש בשלומה ...,אבל אף אדם לא ניכנס לתוך נבכי-נפשי, והבחין בתוכי העצוב .
באותו יום, היום שסיים את השנה האזרחית,לפני שנתיים, ישבתי בדירתי השכורה ועברתי על הדואר שנשלח. אחר כך יצאתי למרפסת לנשום את משב האוויר הקריר לעת ערב. תחתיי התהלכו אנשים. זוגות שלובי אצבעות או זרועות. אנשים בטוחים בעצמם, עם כלבים נושאי מבט נאמן ,והורים מחויכים עם ילדיהם התזזיתיים. אני חיפשתי מַשהו אחר- ניסיתי לאתר אנשים בודדים. מִשהו בודד שירים את עיניו למרפסת הבית שלי, יחייך אליי, וישאל מה שלומי. אבל זה לא קרה. אף אחד לא נשא את עיניו אליי במבט מזמין. אחרי זמן נכנסתי לדירתי הקטנה, בוערת בתוכי באנרגיה שרצתה לפרוץ ממני, אך דוכאה. פניתי למטבח כדי להטביע את תחושותיי בנשנוש לא מבוקר של דברי מתיקה מנחמים. התיישבתי על הכסא הקטן במטבח, וחשבתי שהיה נחמד אילו נמצאה דרך לאגד את כל האנשים הבודדים : נשים וגברים, אשר יחד יחפשו מענה לגלמודיות שלהם . כן דווקא היום, לקראת השנה החדשה . כל כך רציתי לצאת לשנה של תקווה. שתצא מאחת מפינות הבית פייה טובה ותכריז שבשנה זו יקרה משהו חדש שיגרום לשינוי המיוחל בחיי.
לעזאזל, אמרתי לעצמי,סתם מחשבות מטופשות. לבשתי את הפיג'מה ,אפילו להתרחץ לא רציתי, ונכנסתי למיטה . כמהה לפייס את עצמי, התרכזתי בהרגשת החמימות ששמיכת הפוך שעליי העניקה לגופי הקפוא. וכשאני שוכבת על גבי, בוהה בתקרת החדר שהלכה והחשיכה , שמתי לב לתקתוק המונוטוני של השעון לצד מיטתי, שחידד זמן חולף, ואותת לי על סיום יום. מחשבות החלו לרוץ בתוך ראשי. עוברות, חולפות ומשתנות, ובתוכן התמזגו דמעותיי, ויחד שטפו את פניי בדוק מימי של רחמנות עצמית . לא עצרתי אותן, נתתי להן לזלוג בחופשיות. דרכן חוויתי בפיקחון את בדידותי בתוך העיר הגדולה,הטובלת בים אנשים שאִתְגֶרו את עצמם במטרות.
בשעה עשר בערב קפצתי מהמיטה. השתגעת?' ,אמרתי לעצמי. אל תיכנעי לתחושות האלו. תהיי אדון לחייך. את הולכת לקבוע לעצמך אם רע או טוב לך?, המוח יקבע,והוא אומר לך עכשיו לצאת מיד מהמיטה, להיכנס למקלחת, ללבוש בגד מחמיא לגופך, (שעדיין הוא לא רע, לפני שתהרסי אותו עם נשנושי-הלילה שלך), וצאי מהבית -מהכוך שלך!. צאי לעולם הפתוח,כי רק שם תוכלי להרחיק את המחשבות שמאמללות אותך יותר.
עשיתי משהמוח ההגיוני אמר לי לעשות.לקחתי ארנק עם כסף ויצאתי ל"פיצרייה" שבפינת הרחוב. התיישבתי על הכסא הגבוה מול הדלפק,הזמנתי לעצמי את הפיצה שאני אוהבת, ובחנתי את סביבתי.
שני כסאות מימני ישב בחור צעיר ונאה. רגל אחת שלו ניצבה על הרצפה, כמו מוכן במיידיות לקום וללכת. הוא היה לבוש נחמד עם ג'ינס משופשף וז'קט מתאים,ממנו הציצה בגניבה חולצה מצוירת בגווני ירקרק. שערו היה שחור ומלא. חמוד! . גם הוא הסתכל לעברי-וחייך . גל של שביעות רצון הציף אותי, מעלה על שפתיי חיוך. הוא התמיד בחיוכו, ואני בחנתי את פניו. הייתה בו נעימות ששיקפה נינוחות, אמינות,אולי פתיחות לאנשים, ועוד משהו שלא הצלחתי להגדיר. מעניין, מה הזמין מהמוכר? שאלתי את העצמי הסקרן שלי ,מעלה השערות. הבחור בחן אותי במבטים חטופים. אם הזמין מגש עגול של שישה משולשי- פיצה, סביר שמתכוון לחלוק עם שותפה,אמר הראש החוקר שלי. אך אז ישלם וייסוב על רגלו האחת הניצבת על הרצפה, וימהר לעזוב את המקום. האפשרות האחרת שיזמין 'פיצה- משפחתית גדולה'. אז ניתן להניח שיש לו גם ילדים, (ואולי חברים),גם במקרה זה אתאכזב. אך קיימת סבירות נמוכה אמנם ,שהזמין רק מנה אחת, ואולי שתים .ואז ניתן לשער שהוא במצבי- מרגיע את בדידותו במנה טעימה וחמימה של פיצה.
בעודי ממתינה לפיצה שלי, נשאתי תפילה 'להוא שבשמים' שאם אוהב אותי ואפילו קצת, יפגיש אותי עם הבחור הנחמד, שיושב כל כך קרוב אליי, וכלל לא מודע לרצונותיי ברגע זה. מי ייתן, ותוגש לו מנת פיצה אחת, והלוואי שייגש אליי ויאמר לי מילה נחמדה, ידבר אל ליבי המשתוקק. הוא שוב בחן אותי. ואני הרגשתי את החום מלהיט את לחיי. לא יכולתי להתכחש שמבטיו המחויכים, החמיאו לי. אך מהצד האחר ידעתי שאם יעלם-אתאכזב,אחזור הביתה כמו שהגעתי, ואומר לעצמי ששוב חוויתי חוויה שלילית שרק החמירה את מצבי הנפשי.
מרגע זה החלטתי לכוון את מחשבותיי לתרחיש פסימי,כדי שהאכזבה תהיה פחות כואבת. בדמיוני ראיתי אותו עולה לדירתה של אהובתו, והיא בודאי כבר ערכה את השולחן לכבודו, הניחה צלחות מהודרות על גבי מפה חגיגית מקושטת בזר פרחים צבעוני ועדין, שהשקיעה בסידורו האומנותי, וגם דאגה לנרות-ריחניים שישוו לחדר הקטן שלה אוירה רומנטית כשתהמהם את האורות. את הסלטים המקושטים ומעוררי- התיאבון,כבר חילקה וודאי בכלים יפים . העוגה המרשימה שהכינה, כבר ניצבת על השיש, מוכנה להגשה עם כוס התה לסוף הארוחה . היא בטוח גם צחצחה את שיניה, ושטפה את פיה במי- פה מרעננים,לבשה שמלה חדשה לאירוע,שמחמיאה לה-מבליטה את תבנית גופה המחוטב, פיזרה את שיערה השחור והבוהק, הזליפה שתי נגיעות בושם יוקרתי ועוד אחד בחריץ שדיה, וניצבה מוכנה לכניסתו.
בעוד זמן קצר הוא ודאי יעלה במדרגות אל ביתה הקטן, יֹאחז במגש הפיצה,כשהוא מרוגש וחגיגי. יחד יחגגו את תחילת השנה,עוטפים זה את זו במבטי כמיהה, קרבה והערכה. בשעה שתים-עשרה, ינאץ את מבטו המחויך,ויישק לה ברכות על שפתיה. נשיקותיו יביעו אהבה, והיא תחוש את נשיותה מרקיעה למגע גופו בגופה. בחלוף רגעי האינטימיות , יברכו שניהם זה את זו בהתגשמות משאלות ליבם. טעמה של קנאה חשתי,הרי בהזיותיי אני היא אהובתו... .
אך אולי יקנה פיצה-משפחתית גדולה. יחבק בחום את אשתו והילד ויאחל להם: "שנה אזרחית טובה ומאושרת" ? ואז יסבו שלושתם לשולחן הערוך.
בעודי יושבת לתומי ומפליגה בדמיוני למחוזות רומנטיים,הגיח לפתע המוכר נטוף זיעה מהתנור, נושא תבנית פיצה, והחל חותך למשולשים את הפיצה העגולה. לבסוף מסר לידי הבחור רק משולש פיצה אחד. חיוך של שביעות-רצון התפשט על פניי. להכרתי חדרה הסברה שהבחור הנחמד, כנראה לבד כמוני.
אך אז קם הבחור ממקומו והתחיל ללכת לכיוון היציאה. איזה פספוס! ,לעזאזל! הוא הולך!... .
ליבי החל להלום בטרוף, מחזיר אותי למצבי הקודם,העגום. שוב מתאכזבת, שוב חוזרת לדירה בריק השנוא והמוכר לי.
לא עברו דקתיים והבחור חוזר. הוא ניגש לכסא שלידי, פיזר מעט אורגנו על הפיצה שלו ובחיוך קטן שכבר הכרתי ,פנה אליי לפתע: "למה שלא נאכל יחד את הפיצה. אני חושב שזה יהיה נחמד לשנינו,וגם הרבה יותר טעים...". לא יכולתי להסתיר מעיניו הבוחנות את החום שלהט מפניי הקורנות. הוא הרחיב את חיוכו, פניו התמלאו אור, ובלי מילה כשותפים לתחושות התיישבנו ליד שולחן קטן בפאתי בית הקפה, ובעיניים בורקות ניהלנו את שיחתנו.
באותו ערב כשבשעון זזו המחוגים, הפה לא פסק לספר ולשאול, העיניים לא פסקו לבחון, והאוזניים רצו להאזין עוד ועוד. השעה הפכה לשעתיים. אף אחד לא נתן את ליבו לכך שהשנה התחלפה.
כשהגעתי הביתה,עדין בערה בי התרגשות. חשתי נעורה לחיים. שוב ושוב שִחְזֶרָתי את המידע שסיפק יורם לשאלותיי. ראיתי מול פניי את נועם פניו ,שמעתי את דיבורו הפתוח, ואת עצמי מצחקקת בהנאה ומדברת בחופשיות, כמו הכרתי אותו שנים.
בשעות הקטנות של הלילה,כששכבתי במיטתי ערה לחלוטין, בוערת מהתרגשות- ידעתי, יותר מאי-פעם, שהשנה החדשה תביא את השינוי שאני מייחלת. באותו לילה לא הצלחתי להירדם. רעננות עם ציפייה, התערבלו לכדי רצון לפעול- לחיות.
למחרת חיכה לי ליד עץ הפיקוס מתחת לדירה. יצאתי למרפסת הקטנה וראיתי אותו עומד תחת המרפסת. הוא הרים את עיניו וחייך אליי, שואל:" הדס, מה שלומך?..." .
כתאריך לחתונתנו קבענו שנתיים מאוחר יותר, לאותו תאריך- היום, היום האחרון של השנה" .
דמעות עמדו בעיניהם של קהל המוזמנים. "את לא חושבת שזה סיפור לטלנובלה?", לחש לי בני בעיניים בורקות,כשניצב לידי באותו אירוע.
© כל זכויות הכתיבה שמורות.
♥
נכתב על ידי
יולי49, אישה בת 75 מחדרה, בתאריך 11/10/2015
(סיפור זה נצפה 4,619 פעמים)
