"האדם הראשון, פקח את עיניו ו..."
הייתי פעם בפלנטה אחרת/סיפור
אני לא רציתי לצאת. לא רציתי להגיח לעולם, לפלנטה הזאת. אבל אף אחד לא שאל אותי, אז התנגדתי. הקשתי על אימי. יותר מחמש עשרה שעות ערכה הלידה שלי. אמא אף פעם לא שכחה את הלילה הזה. בכל שיחה משפחתית מרגישה צורך לספר למאזינים שהלידה איתי הייתה הקשה ביותר מכל הלידות שחוותה, וזה לא בכדי שאת אחי הקטן החליטה ללדת רק כעבור שבע שנים. היא נזקקה לזמן כדי לרפא עצמה מהטראומה ההיא. נכון שיש לי נקיפות מצפון כלפיה. גם אני אישה ויודעת מה זה ללדת, אבל באמת לא רציתי לצאת .
בהתחלה הייתי תא, שהפך לגושי תאים. אחר כך הם התחלקו והפכו לאיברים. אני התהוותי מהם. הפכתי להיות אדם. הייתי למשהי... , אחת ויחידה, מיוחדת,ראשונית, מודעת,חוֹוָה- גיבורה של עצמי. מוקפת שקט אלוהי,צפתי בתענוג הנפלא הזה בתוך זרימה חמימה, מלטפת, מחוללת ,חבוקה,נוגעת,מתחככת. חשתי עונג נשגב,סיפוק עם נחת רוח, רווחה, תענוג-שלוות נצח. אהבתי את השקט שבחשיכה, את עמעום הקולות ממרחק . לא היה לי שם מושג של רצונות או זמן. החיים התנהלו מעצמם. הייתי גוף בבועה. קשורה לחבל המשתרך אחריי בתוך סביבתי המימית, נעתי איתו בצמידות. הוא היה מקור חיי. חיי לא השתנו,אך גופי כן. טפחתי . בכל פעם יותר. הרגשתי שהחלל שבו חייתי נעשה דחוס, צפוף,לא אפשר כבר כמעט לנוע בחופשיות בתוכו. רציתי מרווח. הרגשתי קירות מגבילים,סוגרים עליי. השתוקקתי לפרוץ אותם. בעטתי, התרגזתי, התנגשתי, נלחמתי בעקשנות האופיינית לי. לא ויתרתי. דרשתי לעצמי מרחב. נזרקתי. נחבלתי... .בתנוחה שנמצאתי, לא יכולתי לעשות דבר. אטיות מתמשכת, הביאה אותי למצב בו לא הצלחתי יותר להמשיך לשַייֶט. עכשיו הייתי הפוכה, וכך נשארתי. מידי פעם ניסיתי לבעוט כנגד הקירות שסגרו אותי,אך בהעדר מקום, ביליתי בשנת- ישרים.
לילה אחד, התחלתי לחוש פתאום התקפי לחצים מהקירות. קולות מהומהמים בקעו מבחוץ, כמו זעקות לעזרה והלחצים עליי הלכו והתגברו. כמו נסחטת, חשתי. ניסיתי להתנגד להם... ,להדוף אותם מעליי..., אך הם היו חזקים ממני. ואז, ברגע אחד הגיע לפתע גל של "צונמי" שעקר אותי ממקומי. נסחפתי לתוך וואקום צר,והתחלתי לנוע במהירות מסחררת- נשאבת למטה, לתוך תעלה צרה. ובעודי נסערת ממה שקורה , מצאתי את עצמי מחליקה,ללא יכולת שליטה. ראשי מפלס לו מקום, כשהוא מרחיב את התעלה הצרה. התקף חזק ובלתי נסבל של לחצים הופעל עליי. נאלצתי לצמצם את נפח גופי ולמתוח את רגליי. הגוף שלי החל להימתח לאורכו - לא הבנתי מה קורה... . בקצה , שנראה עגול כטבעת, חדר אור לבן שסנוור אותי. הטבעת המוארת הלכה והתרחבה, ככל שהתקדמתי לעברה. האור שבקע מהפתח היה חזק,מבליח ומסנוור, צורב ומכאיב. באופן לא צפוי, נשאבו פתאום בפרץ של זרימה, כל סביבת הנוזלים בהם שייטתי. הם נשאבו החוצה דרך הפתח העגול והמואר. מבועתת מאובדן שליטה, המשכתי להישאב אל הפתח האימתני, בגלי לחץ שהלכו והפכו תכופים ללא שהייה. ברגע מסוים הרגשתי לחץ חזק בראשי. משהו אחז בשתי ידיו משני צדי ראשי והחל למשוך אותי. בלהות אחזה בי. ניסיתי להתנגד,בעטתי ברגליי,ניסיתי להניע את כל גופי בניסיון להשתחרר מלפיתתו המכאיבה,אך הוא היה חזק ממני. ואז,נשלפתי אל החוץ. צרחת כאב בקעה ממני. כאב הניתוק- אובדן הייחודיות.
פעם בחלום פגשתי את אלוהים ושאלתי אותו –למה?... . כל כך רציתי להישאר שם. להמשיך להיות רק אחת-אני עצמי. קולו של האל ענה לי אז מן הסערה: "גם אני אינני. אני חלמתי את העולם כפי שאת חלמת את עצמך. בין דמויות חלומי מצויה גם את, ואת כמוני... . אנשים רבים יצרתי, ואף לא איש אחד...".
מאז אני חיה כמו כולם, אחת מבין כולם. נסחפת בעולם הזה המכתיב את קיומי. אבל, בכל פעם שגעגועיי מתגברים ואני כמהה להיות שוב אני-אני חודרת אל מתחת לשמיכה. שם, מוגנת בחשיכה החמימה והעוטפת, הופכת להיות שוב עצמי, כפי שהייתי פעם ברחם.
© כל הזכויות שמורות
נכתב על ידי
יולי49, אישה בת 75 מחדרה, בתאריך 08/02/2016
(סיפור זה נצפה 4,846 פעמים)
