מכתב סליחה לשולה/ סיפור
 
    את שולה לא פגשתי אף פעם. היא כבר שנה וחצי שייכת לעולם המתים.  הכרתי אותה לאחר מותה. לא סתם הכרתי- הרגשתי אותה. בכול פרט בביתה נכחה. הציגה לפניי את ביתה וחייכה בנועם לבבי מתוך תמונתה שעל הקיר, כאישה בטוחה שהוטבעה בה גאוות יצירה. כשהתלהבתי מיצירות הפיסול מעשה ידיה, שפוזרו בתוך ביתה,כמו גם בחצר הבית, חייכה  מהקיר. גם כשהתרשמתי מטעמה המשובח בעיצוב רהיטי הסלון, קלטתי את חיוכה מתוך דיוקנה הממוסגר,שניצב במקום מכובד ומתבדל על כוננית עץ  בסלון.  כמו במוזיאון התהלכתי בדירתה. מתעכבת על התמונות הקבועות על הקיר, ועל מדפי העץ. עיניי שוטטו ובחנו את המזכרות מהטיולים המשפחתיים,תמונות שלושת הילדים בילדותם ובבגרותם, תמונת נכדים בזרועותיהם של הוריהם, ותמונה גדולה שהכילה את כל ה"שבט המשפחתי". בכל זמן שהותי בבית, חשתי אותה ניצבת לידי. מבטה נח על פניי - מבט אֶם- משפחה גאה ומאושרת.
 
 אַבְרִי התאלמן מאשתו שולה לפני שנה וחצי. לאחרונה היה חדור רצון להמשיך לחיות. הוא אהב את שולה  וטיפל בה במחלתה במסירות עד יום מותה. מעל שלושים וחמש שנה היה נשוי לה. איתה הקים משפחה לתפארת. ילדיו עזבו את הקן המשפחתי, התחתנו והתפזרו לדרכם.  הוא אהב את ביתו. שם יכול היה להיות עצמו,ולהקדיש את זמנו הפנוי לתחביביו, לאחר שפרש חלקית מעבודתו.
 לאחר מספר פגישות שהיו לנו בבתי קפה קטנים ומובלעים בפאתי העיר, החליט אברי שהגיע הזמן להביא אותי אל ביתו. בגאווה הציג לפניי את חדרי הבית- עד שהגענו לסלון. שם ניצבה תמונתה הגדולה והממוסגרת של שולה. הוא התעכב  למולה. "תכירי, זאת אשתי המנוחה...",אמר בקולו המצטרד. "אישה טובה,שחייה נגדעו בטרם עת", סיכם במשפט אחד, ונמנע מלהרחיב יותר. לזמן קצר בחנתי את פניו. הן היו מעורפלות ומרוכזות בתמונה. שנינו ניצבנו מולה בשתיקת תעייה. "התמונה צולמה, כשהייתה עדין בריאה...,כך אני רוצה לזכור אותה...", אמר לפתע בהחלטיות, אחז בידי וכמו ניתק את שנינו מהתמונה. הוא לא היה מודע למבוכתי. גם לא יכול היה לראות זאת . בפתאומיות מבלי שאהיה מוכנה,אחז בכתפיי והפנה את גופי מולו- מהדקו לגופו,כרוצה לחוש את איבריי הצמודים אליו. מודעת למגעו חשתי כיצד נשלחות אליי אותות השתוקקותו לרוך אנושי. כשחש אותי מחושקת בזרועותיו,  נשק לשפתיי הרוטטות קור של שונות.  באותו רגע  שוב חדר מבטה המחויך בסלחנות של שולה אשתו. בכל מקום  בדירה,ליוו אותי פניה. הרגשתי זרה-לא שייכת. בכל מעודי רציתי לצאת מהבית המנוכר, ולחזור הביתה . שם אחוש רווחה. מה קורה לי? ,תהיתי עם עצמי. מדוע אינני יכולה להשתחרר מפניה?..., היא מתה..., אברי  זקוק לי כדי להמשיך לחיות...,למה היא חודרת עמוק לתודעתי?, מדוע אני לא יכולה להשתחרר מהפנים שלה?... . לחוש חופשייה לתת את עצמי... . אני רוצה לפתח  את הקשר עם אברי..., רוצה שוב להתאהב,ולהיות נאהבת. למה אינני יכולה להרגיש כאן חופשייה, להיות אני?, האם אני רדופת רוחה?, האם  כדיבוק חדרה היא לתוכי- הופיעה כדי לחבל בקשר בין אבנר וביני?... .  גם בחדר האמבטיה השתקפה  דרך המראה לצד פניי. כשניגבתי את גופי במגבת שאברי  נתן לי, גם אז ראיתי את מבטה. בחדר השינה,כשנשכבתי במיטה הרחבה בצד שבו היא נהגה לישון,שוב  חשתי את נכחות פניה המחויכות מתמונת דיוקנה.  רק כשהתכרבלתי בזרועותיו של אברי וזרועותיו סככו עליי ויכולתי להטמין את ראשי בחזהו ולהאזין להלמות ליבו, חשה את חמימות גופו וריחו- רק אז  השתחררתי-חשה  מוגנת. ניזונה מגופו של הגבר ששכב לצדי,החלטתי לפרוק לפניו את ליבי המלא.   אני מרגישה זרה כאן, פתחתי את סגור ליבי.  כמו חדרתי לבית זר... . אני מרגישה את שולה בכל מקום -פלשתי לביתה... . אני רוצה אותך, אברי. רוצה לעשות אותך מאושר... .אני מרגישה שגם אני יכולה להיות מאושרת  איתך... ,יכולה להיות בייננו שותפות..., נוכל להגיע להבנות... . שנינו זקוקים לאהבה ,לתמיכה נפשית..., להרגיש שיש לנו זה את זו. אני מרגישה כאן אורחת שבאה מחיים אחרים. אחת שחדרה לכאן, מבלי שנקראה. אני זקוקה להתרגל... , אני רוצה עכשיו ללכת מכאן..., לחזור לביתי .
"את תתרגלי לכאן", ענה לי בקולו העמוק והמרגיע, ונדמה שחייך כשהפנה את פניו אלי באפלולית החדר. הוא אינו מסוגל לחדור לראשי ולהכיר את תחושותיי,אמרתי לתוכי. אינני צריכה לבקש את הבנתו... , וטמנתי את ראשי עמוק בין זרועותיו.  " יהיה לנו טוב...,את תראי... .שנינו נמשיך את החיים מהרגע שנעצרו. אני אעזור לך... .  שנינו נשוב לחיים... .  אנחנו נחייה את האהבה המאוחרת. היא תהייה שונה... ,בוגרת יותר, רגועה... . סערות החיים כבר אחרינו. אנחנו נדע למצות את החיים ונחייה אותם למענינו...". אברי דבר אליי כשראשי טמון עדין בקימור צווארו. הוא דבר אל חלל החדר,כמו שח עם עצמו-מלטף אותי במילותיו. באותו זמן, מוקפת בכותלי חדר השינה שלו, לא הצלחתי להירגע.    מאוחר יותר התעקשתי לחזור הביתה. תחושת חוסר השייכות הכריעה.
באשון הלילה נכנסתי לשקט ולרוגע שאפף את ביתי.  באותו לילה לא הצלחתי להירדם. היה לי ברור שאינני רוצה לחבל בקשר עם אברי, שרק החל לקרום עור וגידים- עדין בראשיתו.עליי להתרגל גם לחיות בביתו... .אמרתי לתוכי.
 הימים ימי "סליחות".  התיישבתי לצד השולחן במטבח וציירתי בראשי שוב את דיוקנה של שולה. כשנראתה מולי,אחזתי בעט והבטתי בנייר הריק, כשלפתע נשפכו המילים על גבי הנייר.
 
      "סלחי לי,שולה. סלחי שחדרתי לתוך ביתך, שאני ישנה בתוך מיטתך. השארתי את כותונת הלילה שלי במגירה שבארון הבגדים שלך. פתחתי את המקרר וטעמתי מהריבה הנהדרת בטעמה,שהכנת לשנים. סלחי לי,שהנחתי את מברשת השיניים שלי במקום המיועד לך. שאני ישנה תחת השמיכה והכריות שלך, מתנגבת במגבת, מריחה את ריח הבית, וחשה כל כך לא שייכת... . אני מביטה בתמונה של- בפנים המחויכות, העדינות והנעימות, כמו סולחות ומרגיעות. הן משתקפות אליי מתוך המסגרת השחורה,שדואגת להזכיר כאב ואובדן ליקירייך. עכשיו אני מבינה למה הוא אהב אותך. הוא אהב...,כל כך אהב שלא יכול היה להישאר בריקנות שהותרת לאחר מותך. הבית שלך,מבצר מאווייך עשוי בחפצים שאהבת,ושטעמו לך- כשנטשת נותר כעדות לקיומך- מלא בנוכחותך. את מלאת  את הבית בתנועתך,בקולך ובחיוניות שנבעה מתוכך. הפצת חום ופעילות. כשהלכת, לא יכול היה להתרגל לקור ולשקט שאפף כל פינה. תחושת ריק וחסר מלאה את תוכו- יתמות ובדידות-זעזוע הנטישה. לכן בחר להציע לי לבוא לכאן,כדי למלא את החלל שהשארת-עדין לא יודע לחוות  את הלבד. הוא זקוק  לנוכחותי, כפי שאת היית לצידו. אני הזרה שחדרתי בזרותי לביתך. לבית שבו הרית,שבו גידלת את ילדייך. יום אחר יום,חיית איתו בזמנים משתנים. עמדת איתו בקשיים ובאחריות הכבדה לילדים. יחד תכננתם את יומכם ועתידכם-שותפים לאותו גורל. נאחזתם זה בזו באהבה תומכת. כלל לא עלה בדעתכם לתכנן את רגע האובדן.  כשנשאר  בגפו לאחר שהלכת ממנו ולא שבת, החל להסתובב אחוז כעס בתוך ביתכם שלא השתנה , אלא עצר את הזמן עבורו. ימים בכה את מותך ועטף עצמו בתכולת זיכרונות עברכם, ובהם התבוסס. אך בהתבהרות פיקחון, פרץ לתודעתו כקרן אור מתוך העלטה, הצורך להיות קיים-  לחיות.  אני זאת האמורה לצקת לתוכו התחדשות. להעניק לו כוחות רעננים להמשך קיומו. להסית אותך ממוחו הקודח, בדמותי האחרת. סלחי לי שאני עולזת בתוכי וליבי מחיש פעימותיו, כשעיניי רואות אותו.  מתייחדת איתו באינטימיות של  תהיות, סקרנות ואושר מתפרץ של  ידידות ושותפות עמוקה. צמאה לנוכחותו, למגע ידיו הנעים על גופי. אוהבת את דיבורו ומנהגיו. מפתחת רגשות קרבה, הקושרים אותי להימצאותו בתוך חיי, בתוך מחשבותיי- רוצה למלא אותו בנוכחותי.   הוא לא בגד ולא יבגוד בזיכרונך. את תמיד תישארי אשתו-אם ילדיו. אני אשתדל להנעים לו את העכשוו. לכן, אין לך צורך לדאוג למעמדך. אין צורך לכעוס עליו. אנחנו התאחדנו בשם הבדידות. זאת התחושה המשאירה חלל. המותירה אותנו דוממים לאחר שחווינו, כי אין לנו  עם מי לחלוק. תחושת הריק המנטרלת את טעם החיים, המשקיעה את רגש התרוממות הרוח. תחושת האין- המכנסת פנימה, המדכא את היוזמה,את החיות. שיממון שמפחית את הרצונות, השאיפות ואת המעש וגורם לדיכאון ללא מוצא ממנו. שנינו לא בחרנו בתחושות אלו ,ולכן תרנו אחר יציאה מתוכן. התאחדנו כדי להיות עבור עצמנו . תסתכלי עליי פנימה ותראי-אינני דף חלק וגם לא לבן. יש לי עבר ארוך ושונה משלך,שלא ניתן למחיקה. הוא קיים והוא ילווה אותי תמיד, כפי שאת תלווי את אישך.  כולנו שייטנו בתוך חיי תסכול וכישלון,רגעי אושר ודכדוך, זחיחות ועגמומיות- רוח, סיפוק ואכזבות, שמחה ובדידות- אלה מבחני החיים שעל כולנו לעבור. לא יצרתי עם  אישך שום דבר. חוויתי איתו כל כך מעט. בשבילנו התנאי לקיים את ה"יחד", הוא אם נצליח לגייס את כוחות הנפש שנותרו לנו,כדי להתחיל הכול מחדש. אנחנו נתחיל את הסוף ,וזה אחרת... ,אחרת ממה שאת עברת איתו.
 סלחי לי שולה, שאני ממשיכה אותך-מנסה להנעים לו. סלחי שלקחתי את תפקידך בו ראית את ייעודך. אך אם אצליח לגרום לו לאישך,קצת נועם שאיתו יתחיל ויסיים את יומו,האם תמחלי לי?       אני האישה מפרק ב'.  למחרת נתתי לאברי את המכתב. לאחר שקרא אותו ,לא אמר דבר. הוא חבק אותי בזרועותיו,וחייך לתוך עיניי.
 
מאוחר יותר, כשישבנו  בביתי לאכול יחד ארוחת ערב,הבטיח לקדם את הקשר בינינו ברגישות, ובקצב  שיתאים לי.  חייכתי בשתיקת  שביעות רצון.  אני חושבת שהמכתב השיג את מטרתו.
 

נכתב על ידי יולי49, אישה בת 75 מחדרה, בתאריך 01/09/2015
(סיפור זה נצפה 4,750 פעמים)

לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]