'חלקת -הנעדרים' של עודד/ יולי 49

     כשניצבה  מול האבן עליה צוין שמו בחלקת –הנעדרים מטביעתה של הצוללת "דקר",] הביטה  סביב על האבנים המסודרות כמסדר, בינות גינות פרחים מטופחות, והחלה להרהר במשמעותן של אבנים חרוטי שמות אלו.  בתחושה מצמררת אמרה לעצמה:"כאן מונצחים  בחורים צעירים שהסתלקו מהחיים ,מבלי להשאיר  זכר לקיומם. והוא, היקר לי מאותם בחורים, הלך מימני כדי למלא את חובתו למדינה שאהב, אך נבלע  בתהומות הנשייה ולא שב יותר אליי... ".
היא עמדה עתה מול שמו המבליח בצבעו השחור, חוזרת לאחור בשנים, משחזרת לעצמה את הטלטלה של אז. את קטיעתן של תקוות שניהם,ולטרגדיה האישית שלו. עודד מדמון הצעיר היפה בפנימיותו והנערץ עליה, כמו אז . היא קשרה עצמה אליו בעבותות של געגוע תמידי, ובחלומות על עתיד משותף. אך, ברגע  אחד  התמוטטו חלומותיה הטהורים בתמימות של נערה. עודד איבד את  חייו בהבזק של זמן, כשהוא שוקע מטה למצולות הים, ללא מושיע. היא הנעזבת, המתינה לו על האדמה החיה והנושמת. ליבה פרפר, כשהיא שומעת את קול אביו  השבור מעבר לקו הטלפון המקולל ,כשהוא מודיע לה את בשורת איוב, שקטעה את חייו  של בנו,ואת חלומותיה שלה.

מרום גילה היא ניצבת כאן,אחרי ארבעים ושבע שנים. מאז נותק הקשר איתו, והטלפון  שמימנו בקע קולו, נדם לעולמים. זעקתו האחרונה שקעה  עם הצוללת שלו 'דקר', שגררה אותו עִימָה, מטה אל האבדון.
היא,שנשארה פה על האדמה- חיה את היום, יכולה היום לראות במרחק הזמן שהקהה רגשות מתעתועי-לב, את האדם שהיה אז לצדה. כיצד אישיותו מלאת הקסם השפיעה עליה ,והפכה אותה אז לאדם טוב יותר. הוא היה  לה דוגמה. היום היא ניצבת כאן לפני האבן ,כמהה עדין אליו, כאילו מצפה לבואו. רוצה להתענג מקסמו, מחיוכו ומייחודיותו הנפלאה שהצמיח מתוכו.  
    היא הייתה  רק בת חמש עשרה, אישיותה עדיין לא מגובשת, כשהכירה אותו בבית הספר שלמדו שניהם. הוא היה גדול ממנה בגיל .למד בפנימייה ,והשתייך לשכבת- ה'דליתים" (כיתה ד'=י'ב). היא  נזכרה עכשיו בשיחת הטלפון  האחרונה שלהם. הוא נשמע אז עייף. סיפר כל כך מעט על עצמו,אבל שאל אותה המון על חייה,כמו אבא טוב הדואג לילדתו התמימה. היא שכל כך נקשרה אליו,נזקקת  גם היום למילותיו שהיו מוכנות עבורה לייעץ, לעזור, ללוות,לעודד, ללטף ולהרגיע. כל כך רצתה אז שיחשוק בה, שיוציא מהילדה שבה את הנשיות שהחלה לצאת מתוכה. רצתה לעוף איתו יחד, לאן שייקח אותה- אך נשארה מיותמת בריק שהשאיר אחריו,בלבד שלה עם עצמה,ובשיממון שחשה עם ניתוקם של חלומותיה.

   פעמים רבות חשבה  לאורך השנים, מה היה קורה לו  עודד היה חיי היום?, האם היה ממשיך ומלוֶה אותה בהתבגרותה? ,האם היה רואה את  הקשר הנפלא שהיה ביניהם, כפי שהיא היום רואה  אותו?, האם היו יכולים יחד לשרוד משברים, וליהנות מהרגעים היפים של החיים?... .
כמה היה נפלא לו יכלה לחזור איתו לפרדס של בית הספר החקלאי,שם למדו. לשוב ולשבת יחד תחת עץ השָמוּטִי, ולחפש 'הרכבותT' על גזעי החושחש. לשבת על הספסל מעץ אל מול השולחן המתנדנד והישן שלפני מחסן-הפרדס של לֶוִי המדריך היֶקֶּה. לחקות את קולו התקיף ,ואת ארשת פניו הרצינית והמוקפדת, ולצחוק בחדוות שותפות . להריח את שקי -ההדברה ואת 'גופרת-הנחושת', ולומר שזה ריח של "בית".  לשבת על הספה בחדר של עודד, ולהקריא אחד לשני ספורים ופרקים נבחרים מספרים שהחליפו בספריית-בית הספר. לשוחח עם חבריו מה"פנימייה" על תוכניות- עתידיות, על הבית  ועל המורים והמדריכים. לרקוד את ה"רועה הקטנה מהכפר" בכל יום שישי באולם הספורט של בית הספר. לרדת על הברכיים ,לגרף בידיים את העלים סביב גזע עץ פומלה  נבחר,ולהתיישב מתחתיו, מוסתרים בעלוות העץ, נשענים עליו,  אוחזים ידיים , ומספרים זה לזו בעיניים עצומות חלומות ותקוות לימים שיבואו. או יושבים ,סתם כך, לרוחב הספה בחדר, נשענים על הקיר ומקשיבים 'למיסה- קרייולה', מטופפים יחד בכף הרגל, או על המזרון  בקצב התופים, החלילים, הגיטרות והצ'ראנגו, מכירים את המילים בספרדית, ושרים יחד קטעים  נבחרים. היא נזכרת בביקורה במושב שלו  "אביאל" (בין פרדס חנה לבנימינה, במועצת אלונה), שם לקח את הטרקטור והיא ישבה על הכנף תרה איתו את בתי המושב.
 "אלוהים, אִלוּ עודד היה חי היום, אולי החיים שלי היו שונים?" אמרה לפתע אל האבן, ומחתה דמעה קטנה , צורבת מכאב ההחמצה .


                                                       
 

נכתב על ידי יולי49, אישה בת 75 מחדרה, בתאריך 11/05/2024
(סיפור זה נצפה 266 פעמים)

לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]