מכתב לגבר שלטש בי עיניים ברכבת/
ישבנו נאלמים ברכבת שנסעה לתל אביב, ספסל מול ספסל, פנים מול פנים. אתה ישרת מבט, עיניי ריצדו. הרכבת יצאה לדרכה, משמיעה מנגינה מונוטונית, מתקדמת לתוך תמונות מתחלפות. הלב שלי פעם התרגשות, לא ידעתי מחשבותייך. לא הרפית. התמדת להביט לתוך עיניי בנחישות, שרפת לי את הפנים. התנדנדתי במושבי באי נוחות. העיניים השחורות והדהויות שהצטמקו לחרירים צרים, מאחורי זגוגיות משקפיך המלבניות, הביעו מחשבה נעלמה. הפנים שלך נמרחו מטה בלאות אדם שְׁבַעּ חיים. לא ידעתי אם מֵשַׁחֶר אתה לטרף,ממקד מבט חומד באישה שמולך, ואולי לקחו אותך מחשבותיך לאישה אחרת שעלתה מגיהינום חייך,או הזכירה לך דמות אהובה?
אינני צעירה, ואף אתה לא נראית כך. אולי רצית לקשור שיחת חולין לא מחייבת, אך היוזמה סירבה לפרוץ ממך, ולהדליק בשנינו פתיחות. אם הזמן גופי התרכך במעט. מאוד רציתי אז שתאמר דבר מה, ואוכל להגיב. ההסתגרות הזאת של שנינו הייתה בה משהו מההחמצה,חשבתי. אתה ישבת נינוח מולי. אני היא שחשתי צורך לשנות כל רגע את תנוחת גופי. רציתי לומר לך דבר מה, אך אילמותך מנעה זאת ממני. היית ארגז נעול עבורי. התהוותי לדעת את תכולתו. ואולי רק לדעת מי האדם המסתתר בתוך מחשבותיך, ואשר לו הענקת את המפתח לתוך עצמך.
מה הזכירו לך פניי? ואולי רק חיפשת בהן את מוצא פי, להפיג בקול את זמנך המבוזבז, את בדידותך?. פניי היו נקודת התמקדות המחשבות שלך. מה ראית בהן? ואולי לא ראית דבר, אלא את הרהורי ליבך, את הצפוי לך, ואולי את שקרה?. איש עם עבר גדול נראית. אדם עם צפוּנוֹת רבות. איש הנושא את עברו על גבו, וממשיך לצבור חיים הנערמים בארגזו.
כשירדנו מהרכבת באותה תחנה, צעדיך הארוכים קבלו מיד נמרצות,ואני נותרתי מאחוריך, עד שגבך נעלם , וסודותיך הגנוזים בתוך ארגזך, התאדו בי לתמיד.
אני ,שרציתי את המפתח אליך.
© כל זכויות הכתיבה שמורות.
נכתב על ידי
יולי49, אישה בת 75 מחדרה, בתאריך 23/09/2015
(סיפור זה נצפה 4,733 פעמים)
