לאורך שיטוטי הליליים הייתי נוגע בפאתי העיר, מתאווה לחוש בסביבה לא מוכרת,כמו לחיות מחדש,
לתפור כאבי המיוסר. בסמטה צרה ומיותמת בקעו צלילי פסנתר רכים שמשכו רגליי בעקבותיהם לתוך
מרתף יין אקראי,ממוקם בתחתית הרחוב. מרתף אפלולי ומעורפל מעשן סבוך וריח חמצמץ נעים של
ערבוב משקאות ,רפרף בחללו שהיה מואר באור חכלילי,מעורר עצבות.המקום היה ריק מאדם. בפינתו
ניצב פסנתר כנף כהה,ופניה של אישה יפה רכונה על הקלידים,הואר באור זרקור רך ונוגה שהאפיל על
החלל מסביבה-ממקד אליה. שיערה אפל, ופניה צחורים. צווארה דק וכתפיה המעוגלות,כמו עוצבו ביד
אומן. חשופות הזדקרו מתוך מחשוף שמלתה הפעור-מגלות נשיותה. מנגינה עגומה בקעה מהפסנתר בה
ניגנה,מאפשרת להשקיע את עצמי בכוסות הבירה המתמסמסות בתוך דמי, ומעלות חום ברכותיי-מבעירות פניי. הייתי חולה. שפוף,כמו ליחכתי את עפר בית העלמין. רחוק מהחיים שכנתי, כבמרחק שנת אור מהם.לא שייך לאיש ולא חשוב לאף אדם. נאמנותי היחידה הייתה עכשיו לכוס הבירה,שדבקה בי כגופת אישה חושקת,מחוטבת איברים. מראות חלפו בראשי,משסות זיכרוני, מניסות אלו את אלו ואינן מרפות ואני שולח בהן את גציי כעסי.
מתוך חלומי היא הקיצה מחויכת,שלווה וקורנת. שאלתי למה?! מדוע הסתלקה מימני בפתאומיות מבלי
לאפשר לי פרידה. בהבזק של שניות עזבה- מותירה את גופה הדומם לצידי. גוף חיוור,ללא חיים. מדוע
נעלמה לי כל כך בסתמיות לא נתפשת. התנערה מחיי,אך פוקדת אותי רגע,רגע בתוך הזיותיי. חשתי שהיא
צופה בי מתוך עולמה החדש,העולם שמעבר. מביטה בי-רואה את בדידותי,את געגועיי המקיצים אותי
בדמדומי שחר ומרדימים אותי. שומעת את זעקת- אובדני. משקיפה ממקומה על הימים שהיו שלנו,והפכו
ברגע אחד לימי שקיעה מתמשכת,משוללי תכלית ועשייה. אינני יכול להרפות מימנה, והיא אינה מרפה מימני... . עוד כוס, קראתי, משקה עצמי בבירה המזנקת לתוך גרוני,מורידה תוגה,משתיקה את קול ההיגיון.בהיסח הדעת,הצטלבו לפתע עיניי בעיניה היפות של האישה הרכונה אל הפסנתר. היא שרה . שפתיה הפיקו את צלילי נשמתה, וקולה רך ונעים. היא הביטה בי, כמו דיברה רק אליי. מילותיה חדרו לנבכי-נשמתי השסועה,כמו סם מרגיע שריכך את תוכי בטוב לב נשגב. קולה היה מתוק,משכיח,מקהה-כמו ליטף את גופי. "היא יודעת אותי...", אמרתי לתוכי, וברגע הנוסף, ראיתי בה אשליה- השתלטות הדמיון על כעסיי . לא! היא לא יכולה להיות תעתוע,היא כמוני-נשמתי התאומה מחכה לתקווה שתגיע ,שתבריא את הנפש. היא איתי-בוכה את דמעותיי. אני איתה-כמהה אליה. המילים שלה דיברו כאב, כמו ערגה לנחמה, שייחלתי לה גם אני. בשירתה ביקשה מימני חיבוק,אך אני שבר-כלי –לא יכול לנחמה."נשק אותי!",היא שרה, "שלא יכאב...גופך יקהה בדידותי...". בדידות?! האם קימת לי מציאות אחרת?! מה היא צריכה בקבוק ריק, כמוני .מעורפל הכרה ובוהה. היא לא רואה? כולי דחוס חידלון, ספוג ייאוש כבר ימים רבים. בדידות ממארת מחלתי והיא מאימת להציף ולהטביע אותי בכל רגע.עוד בקבוק! שמעתי עצמי ,וגם אותו השקעתי לתוך קרביי,מספיג בו את דמי. ראשי התערפל. קלידי הפסנתר ירו בראשי.קולה המתוק והרך הלך והתרחק,כמו הד הרים שנמוג, מתנתק ונפרד. מחנק!, למה החלון סגור?, שאלתי ללא מילים. ריח זיעה חריף, עינן את סביבתי. פניי להטו. מוחי לחץ מבפנים, כמו איים להתבקע. לאט שקעתי לתוך תהום אפלה ,ומתוכה שמעתי את זעקתה של אהובתי, צריחת אין-אונים משוועת לעזרה ולאחריה ,רעש מחריד של התרסקות מכונית. זגוגיות מתנפצות, להט גוף וריח פיח חונק, מלמול אנשים וצפירות, קילוחי-דם ניתזים לכל עבר, ויובל דק ועדין בצבע הארגמן,ניגר מזווית פיה המעוצב,בתוך לובן פניה החלקות- עיני אהובתי היו עצומות. דממת מוות ... .
פקחתי את עיניי. הסבתי את ראשי לצד. עיני שרפו. הכרתי הייתה מעורפלת. מתוך המראה המעומעם הצלחתי להבחין באישה היפה ,שישבה קודם ליד הפסנתר. חייכתי במבוכה,מסמן לה התנצלות על מצבי השפל. ברגע אחד חבר גופי לקיים-עליי להגיע הביתה. איך? לא ידעתי. נעמדתי. השולחנות, הכיסאות שלצדם, כסאות- הבר הגבוהים, דלפק -המשקעות, הבַּרְמֶּן והאישה היפה שלידי, הקיפו אותי במעגלי תנועת סחררה לא נעצרת. גופי ריחף וראשי היה מרוקן לחלוטין. מיהרתי להתיישב . שנייה אחרי,
שמעתי את קולה. הוא היה רך אליי, כמו שיר: " במצבך,אתה לא יכול ללכת... . אתה זקוק לעזרה..., בוא אעזור לך..." , ועוד לפני שהצלחתי להניע את גלגלי מחשבתי ספוגי המשקה,אחזה היא בזרועי, ועזרה לי להתרומם ממושבי.
כל הדרך אל המונית הלכה לצדי,תומכת בזרועי- שומרת לבל אמעד. הייתי עכשיו מובל ובלי דעת. המילים
נעתקו מפי. כאב הראש הציק,דפק , הכאיב לרקותיי, מיאן לעזוב. אנשים ממהרים וטרודים החלו למלא
את חלל הרחוב. שאון החיים הלך והתחזק. הלך וגדל-בולע אותי ואת האישה הזרה שלצדי. לא ידעתי לאן
רגליי מובלות, גם לא היכן אני..., אבל עכשיו לא הייתי לבד, והרגשתי טוב . "טקסי! טקסי!... תודה...", שמעתי את קולה הנעים, ולפתע אחזה בזרועי והכניסה אותי לתוך מונית, מתיישבת לצדי. "אפה אתה גר?", שאלה לפתע."חיבת-ציון עשרים ואחד", עניתי, מתקשה להגות את המילים .
כל הדרך שתקה. מאפשרת לי לשקוע ולהתעורר לסירוגין. כשהמכונית נעצרה אמרה לי לרדת, לא
בטרם פתחה את תיקה, שלפה כרטיס והטמינה אותו בכיס חולצתי. יצאתי מהמונית מטושטש. חיוך
מעורפל הציף את פניי , רציתי אותה לידי, אבל הייתי עכשיו לבד. מרחף, נותן לרוח לעשות בי כחפצה דשדשתי אל כניסת ביתי. וכשאני אוחז במעקה ליציבות, טיפסתי במעלה גרם המדרגות ונכנסתי לדירתי. פרצתי את דלת חדר השינה וניתרתי על המיטה. בשנייה הבאה צללתי לעולם הבלתי -מודע.
למחרת בעודי לוגם שלוש כוסות קפה שחור,ומנסה לדלות מזיכרוני את שקרה לי אמש, אני מצליח לראות בברור את דמותה האצילית של האישה שבשירתה המופלאה שלוותה בצלילי הפסנתר הצליחה לשבור את מעגל בדידותי. ברגע זה רציתי את חברתה,ובהחלטה מידית החלטתי לחזור למקום ההוא ולשאול עליה. מאוחר יותר כשהתפניתי להשליך את חולצתי ספוגת האלכוהול לסל הכביסה, נפל מכיס חולצתי כרטיס אדום עם תמונת פסנתר,עליו צוין מספר טלפון ושם: "עידית –הפסנתרנית". באותה שנייה התפשט בגופי חום נעים ומענג. שוב ראיתי מול עיניי את האישה הנעימה מאמש. דמותה מלאה עתה את ראשי, מסלקת באחת את תחושת בדידותי, ומפסקת את שפתיי לחיוך של יום חדש בחיי . צלול ומלא חיוניות הקשתי את המספר על צג הטלפון, ולפתע ענה לי קולה הרך שכבר הכרתי .
♦
נכתב על ידי
יולי49, אישה בת 75 מחדרה, בתאריך 23/10/2015
(סיפור זה נצפה 4,552 פעמים)
