הם שמנים. כל חייהם הרגישו חובה מצפונית לשמור על דיאטה. מטבעם היו אנשים ממושמעים- עשו תמיד כדברי הרופא שהמליץ להם לשמור. ואולי המלצה היא מילה עדינה מידי לומר - דבריו היו בעצם קרובים יותר להפחדה ואולי לאיום על חייהם , ואת זה כבר לא יכלו לקבל בשוויון-נפש. הם נאלצו לשנות הרגלים,וזה היה קשה. לא תארו לעצמם עד כמה הדבר קשה לביצוע.
היא ניסתה בכל כוחה לשמור, אבל בלילה כשאף אחד לא ראה אותה,נהגה לבקר במקרר. למען האמת אף אחד מבני הבית לא שם לב ממש,אך אם לה היה נידמה שמשהו צפה בה בקלקלתה,ידעה תמיד ברגע האחרון לשלוף מהמקרר עגבנייה לא חשודה ולתת בה נגיסה רעבתנית,כאילו שדווקא היא משאת נפשה. למען האמת לה לא הייתה בעיה לאכול כחפצה,כי בעצם אף אחד לא התעניין ממש או בחן מה היא מחדירה לפיה. במטבח שלה נהנתה מחרות מלאה לעשות כל העולה על דעתה.
הוא לעומתה היה נתון בהשגחה מתמדת מצאת החמה ועד כמעט צאת נשמתו האחרונה. בכל רגע שהיו יחד היה חשוף להערותיה,שהפכו אותו עם השנים לדרוך וזהיר יותר. הערות שחדרו לתוך קיבתו, בוחנות בקפדנות יתרה את כל אשר החדיר לתוכה. הוא נאלץ לספוג לתוכו את דיבורה ללא אומר ודברים.
"את זה אל תאכל!,זה מלא כולסטרול!", הכריזה בידענות בטוחה, מפנה ראשה לתוך פיו,בוחנת אותו בתנועות לעיסותיו העצבניות,כשהוא ממהר לבלוע-כמעט משתנק.
"תאכל קצת פחות!. לעזאזל איתך, תשאיר גם משהו לחתולים המסכנים!", נהגה לומר בקביעות,תוך שהיא מתבוננת בצלחתו, מלווה את תנועת המזלג עד לפיו, כשהיא בוחנת את גרוגרתו הנעה מעלה בזמן הבליעה, ופיו המשמיע השתנקות .
"מה לקחת?, השתגעת?! .זה כמו רעל בשבילך!", אמרה והרחיקה ממנו את צלחתו, כשהיא בוחנת את עיניו המושפלות. "תראה איך גדלה לך הכרס השבוע!,אתה חייב לצום כמה ימים,זה לא יזיק לך!...".
אך גם בהתנהלות היום-יומית לא הרפתה. הוא היה נתון במתח מעצם נוכחותה. כשקרב לכיוון המטבח ווידא תחילה שהיא איננה בסביבה, ורק אז נרגע ונכנס. אך היו לילות שליבו החסיר פעימה כשהדליק את האור במטבח ולפתע פגש את מבטה הבוחן. הוא תמיד ניסה להמציא סיבות להימצאותו במטבח. כך מצא עצמו לעיתים קרובות חושב על תירוצים הגיוניים במידה ותתפוס אותו בזמן אכילה.
היה לו קשה להימצא בבית. רק כשיצא ממנו אל הרחוב ההומה,חש הקלה מידית מתפשטת בנימי-נפשו הרגישה, כמו השתוקק תוכו בכל מאודו לחופש. הוא אהב את תחושת השחרור הזאת. עליז ומלא אנרגיה,נתן דרור לחוש את ריחות המאפים הטריים שבסלי הרוכלים והמאפיות, ולרגליו העניק את הקלילות הנדרשת ואת הזריזות העולזת לרחף בהנאה ברחוב עמוס המאכלים,ולאתר עבורו דוכן שווארמה כלבבו. רגליו נעצרו מעצמן למראה הבשר על מיתקן הגריל, ופיו התמלא ברוק-מאותת תחושת רעב. מתוך רחמים עצמיים, נתן לייצרו גאולה. שמח ומשוחרר אכל עד שיתמלא ושבע. אז חזר להיות עצמו, קולח בדיבורו עם האנשים שהיו באותה עת במחיצתו, מתבדח ומעביר את הזמן בהנאה גמורה. וכשחיוכו עדיין מרוח על פניו, נאלץ לחזור לביתו. בכבדות עלה במדרגות, ומיד כשנכנס מבעד לדלת כבו שוב פניו.
למען האמת יותר מכול אהב את המתוק. גם בחלומותיו ראה עוגה שחורה, שקרם שוקולד צמיג מעטר אותה מלמעלה. הוא לא יכול היה שלא לעצור את רגליו מלכת ,מול חלון הראווה של הקונדיטוריה שבפינת הרחוב . תוך בחינת שלל העוגות שנשקפו לו מהחלון,וריח המאפים שפרץ מתוך הדלת הפתוחה ומילא את חלל הרחוב, החלו בלוטות הרוק שלו לפעול,ופיו התמלא בנוזל. עיניו כוסו בדוק של רעבתנות, ואילו רגליו הוליכו אותו הישר אל 'סופלה השוקולד'.
יום שבת היה היום הקשה ביותר עבורו- אז לא יכול היה לזכות במה שחשקה נפשו. דלת הקונדיטוריה הפינתית הייתה עתה נעולה ומחוץ להישג- ידו, ודוכן השווארמה הידידותי היה באותה עת סגור. הוא ידע שבבית היא אפתה יום קודם את עוגת- השבוע עבור הילדים,( וחס וחלילה לא עבורו). הוא גם ידע שהיא שמורה בגללו בתנור האפייה ולא במקרר, אך לא יכול היה להימנע מלהתגנב בשעה מוקדמת מאוד של בוקר יום השבת אל תנור האפייה. הידיעה שהעוגה קימת, ממתינה להיבלע והיא כל-כך טרייה וברור שנמסה בפיו של הנוגס בה- שיגעה אותו לחלוטין, והוא מחליט להגיע אליה ויהי מה... .
בזהירות המתבקשת שלא להעיר אותה, בדק שוב שהיא אכן ישנה ולא קימת סכנה שתפתיע אותו. וכשחש בטוח שלף מהמגירה את הסכין החדה בזהירות מבלי להשמיע רעש של גרירת המגירה. כשהוא מוכן להשתער על העוגה הטרייה ולבצוע בה פרוסה הגונה לעצמו, החל לפסוע על בהונות רגליו בלאט לעבר תנור האפייה. בלוטות רוקו כבר עבדו במלוא עוזן, והוא חש ברטיבות הנעימה שבפיו. כהוא מסובב ראשו מידי פעם לצדדיו לוודא שהיא איננה משקיפה עליו מאחת מפינות הבית, התקרב אל התנור הנכסף.
כל בני-הבית ידעו שדלת התנור חורקת, ועם פתיחתה נשמע רעש צורמני מציריה שיכול להעיר מת. גם הוא ידע. כל השנים ניסה לשדל אותה בצורך לתקן את הדלת,על מנת שלא תשמיע את קולות החריקה שצמררו את העור,אך היא רק אמרה:"חבל על הכסף!" ובכך סתמה על הגולל. עכשיו לא נשארה לו שום ברירה- הוא נאלץ לקחת על עצמו את הסיכון. רעש פתיחת דלת התנור העיר אותה. היא כבר ידעה- פיו ה מלא וגדוש בעוגת-השמרים שהכינה אמש.
"יעקוב, תדבר...", נישמע לפתע קולה המתחנחן מעברו של חדר-השינה."תדבר אליי, אהובי...", בקשה במתיקות מלאכותית ומפתה."ואם אינך רוצה,אז לפחות תשיר לי...". דממת מוות מלאה את חלל הדירה, וכבר הייתה לצידו ע"י תנור האפייה הפתוח .
© כל זכויות הכתיבה שמורות.
אין להעתיק או לשכפל את הכתוב
נכתב על ידי
יולי49, אישה בת 75 מחדרה, בתאריך 25/12/2015
(סיפור זה נצפה 4,519 פעמים)
