בקרן שנקין עצר. בחן בעיון רב את תוכן המודעה שהייתה מודבקת על לוח עץ קטן שנשען על רגלים מפוסקות באמצע המדרכה שבחזית מסעדה אחת .
ארוחת צהריים במבצע!
מנה ראשונה:מרק ירקות,
מנה עיקרית:גולש בשר ברוטב,או שניצל עוף עם תפוחי-אדמה אפויים.
צלחת חמוצים,לחם וכוס בירה.
ב - .30 ₪. כולל שרות!
אחר-כך ניסה להציץ פנימה,אך לא יכול . הזגוגיות השקופות היו מכוסות בווילון פרחוני שהיה מושחל על קפיץ. אך דמותו השתקפה בהן והוא סקר את מראהו. מחליק באצבעותיו על שערו הארוך, השמנוני והמדולדל, חולף באי-נוחות על פני זיפי זקנו שלא ראו זמן רב גילוח לשמו, ואז הוציא מכיסו המעוטר בכתמי לכלוך של זיעת-ידיו נייר טישו מכודרר. הוא ניסה לפרוש ולשטח את קימוטיו , ואז ירק עליו בחשאי וניגב בלהט את נעליו המאובקות. אחר-כך בחן את כפתורי- מכנסיו אם רכוסים הם ואם אין בחזיתם כתם רטיבות מחשיד,שכן השתין בחופזה באחת החצרות בדרכו לכאן. ורק אז הדף את דלת המסעדה ונכנס .
השעה הייתה מאוחרת והמסעדה הייתה כמעט ריקה מאנשים. עובד מפהק פינה באיטיות וברעש מצלצל כלים מלוכלכים מאחד השולחנות ,ובחורה שסיגריה מוצתת בין אצבעותיה המתוחות והמטופחות, נשענה בהיסח-דעת על הדלפק כשגבה הבשרני מופנה אליו. שקועה הייתה בשיחה עם גבר עב-כרס,שעיר זרועות, ושיער ראשו מסורק ,כמו ניסה להסתיר במתכוון את פדחתו הערומה. הוא היה חגור בסינר לבן ומשומן. ופניו היו סמוקות כמו יצא זה עתה מכבשן המטבח המהביל .
הוא משך בזהירות כסא בשולחן פנוי והתיישב בנוקשות על קצהו, מתוח כולו. אחר-כך דחף עצמו באיטיות לתוך הכסא,עד שישב במלוא ישבנו, וגבו נסמך אל משענת הכסא.
דומה שאיש לא שם-לב לנוכחותו. אחת היא להם אם נכנסת לכאן, או נשארת בחוץ, חשב לעצמו.
עצבנות קלה אחזה בו לפתע. התחרט שנכנס למאורה המשונה הזאת. איזו אדישות?!,דיבר העצמי שלו שהשתוקק ברגע זה לקום ולצאת שוב למרחב הפתוח והמאוורר של הרחוב.
פניו אדמו מעט לעצם תחושת המחנק שאחזה בו, ואצבעותיו החלו לתופף על השולחן שלא מרצונו, עד שנבהל מעצמו והוריד את ידו , תוחב אותה לתוך כיס מעילו המהווה .
עב –הבשר עם הסינור השמנוני,רמז משהו למעשנת עם גב –הצמיגים,והיא הפנתה אליו את ראשה,פולטת מזווית פיה סילון עשן מעובה. להרף עין כשהעיפה בו מבט, חש במבטה הסוקר, כמו הפשיטה אותו באחת, והציגה אותו עירום בכיכר העיר. שוב היה מודע לעליבות שיערו המשומן,הדליל והארוך מידיי, למעילו הישן שנתלה על גופו הגמלוני ונעליו הבלויות. מבטה נראה לו מבקר- אכזרי משהו,כמו אומר לו: תפשתי אותך!... . לרגע רצה להשתין במכנסיו. חש מסומר לכיסאו,כמו פרפר שננעץ על לוח עץ שלא באשמתו.
אחר-כך התעשת. שינה את תנוחת ישיבתו. זקף את גבו ויישר לעברה את מבטו.
"עוד רגע בסדר?",זרקה לעברו, כשבמחצית המשפט כבר הופנו פניה לעברו של עב-הכרס להמשך שיחתם.
בתנועה רפה החל לסמן בידו שזה בסדר, אך קפא בתנוחה מגוחכת וידו נשמטה לו והוא החזירה לתוך כיס מעילו. כשראה שאין איש מבחין בו. החל מבטו תועה בחדר,עד שנעצר בתקרה והתרכז בה כאילו כל אוצרות-תבל טמונים שם. משם גלש לקירות ואל דלת הכניסה. פניו שוב העלו סומק, וזיעה בצבצה על מצחו.ידו שהייתה תחובה כל הזמן בכיס מעילו,לפתה בחוזקה את שלושת המטבעות בנות העשרה שקלים כל אחת. הוא הרגיש את לחות ידיו בתוך הכיס. ניסה להרפות את אחיזתו ולמשוך את כף ידו החוצה,אך חשש שמא תדבק אחת המטבעות לידו המיוזעת, תישמט לרצפה ותתגלגל בקול , ואולי תעלם... .
ביומיים האחרונים כמעט ולא בא דבר אל פיו. הימים ,ימי סתיו קרירים. צינת הלילה ציננה את גופו. היה קצת חולה ובקושי דידה עצמו ברחוב לחפש עבודה מזדמנת. עכשיו היו בכיסו ארבעים ₪-כל הונו עלי אדמות! .שלוש מטבעות בכיסו הימני לארוחה, ועוד מטבע של עשר, בכיסו השמאלי ,המיועדת לנראה אחר-כך מה לעשות איתה. בפינת "שוק הכרמל" יש קיוסק שמוכרים בו פלאפל בשמונה שקל, פלוס שתייה,וזה אומר אוכל גם למחר, אמר בתוכו וחש שביעות רצון.
בחלל המסעדה רבץ עכשיו ריחו הנעים של כרוב מבושל ברוטב בשר. דעתו נחלשה. ושפע רוק עמד בחלל פיו, נבלע עקר לתוך פתח בליעתו .
נכון, שלושים שקל זה המון כסף לארוחה אחת, אבל במצבו הנוכחי חייב צלחת מרק חם וקצת בשר להשביע את רעבונו, וזה כולל את השירות. כך שיישארו לו עשרה שקלים למחר. חישב בפעם המי יודע כמה. סוף החודש מתקרב. הוא חייב למצוא דרך לשלם עבור המאורה המצחינה שבה הוא גר, הרהר לפתע, כשרעד לא נעים הרעיד את גופו, מצמרר את עורו.
מפת הפלסטיק שנפרשה לפניו נוקתה עכשיו ברשלנות, משאירה שאריות של פירורי לחם דבוקים עליה. כשהסתלקה המלצרית, בחן רגע את סביבתו. וכשהיה בטוח שאין אף אחד שמתעניין במעשיו,החל ללקט מספר פירורים מיותמים והחדירם במהירות לתוך פיו.
זה ברור שלמלצרית הזאת שום דבר לא בוער. אבל אם היה לבוש בחולצה לבנה ומגוהצת, בעלת צווארון עומד, מעונב בעניבה מכובדת מותאמת למכנסיים מחויטות, הייתה לבטח מכרכרת סביבו, ב"כן אדוני"..."בבקשה אדוני". "איזה יין ברצונך לפתוח את הארוחה?". הייתה עושה זאת בכל זמן שהותו. עומדת לצדו וממתינה לבקשותיו. עין בוחנת לב וכליות יש למלצרית הזאת. היא יודעת. מיד היא מרגישה. יש לה חושיים חייתים כאלו, שמאפשרים לה לבחון במי כדאי להשקיע בשרות ובמי לא כדאי . שלא לדבר על כך שהיא יודעת ומכירה עלובי-נפש כמוהו. מניחה שלא יחוללו מהומה ולא יתבעו את עלבונם,אלא ימתינו בהכנעה עד שתיאות להכיר בקיומם העלוב. למה מי היא בכלל? מגעילה שחושבת את עצמה! מה היא יודעת עליו? אולי הוא מיליונר תימהוני ובודד שנוהג להתלבש בפשטות,כדי לא למשוך תשומת- לב ולנכר את עיניהם של גנבים? או סתם להתבונן באנשים, מבלי שמשהו ישים לב אליו?
כבר היו לו זמנים טובים פי אלף,שלא היה זורק אפילו מבט קטן בכיוון מסעדה כזאת! לוּ הייתה יודעת איך היה,עד לפני מספר שנים?...
"כן,מה בשבילך?"
יופי! הואילה להטריח את עצמה סוף,סוף. אה...כחכח לרגע בגרונו. "המנה שבמבצע,בבקשה. נראה פעם מה זה". אמר בגיחוך קלוש,כמו מתבדח קלות.אך היא כבר פנתה ממנו ואפילו לא ניסתה להסתיר את הזלזול בעיניה.
חתיכת תחת יש לה! מפליא שמצליחה להשתחל בין הכיסאות. ולה עוד יש מה לומר לו?היו זמנים בחייו שעל תחת כזה היה מעיף את הפקידה מהעבודה. אישה שעובדת עם קהל צריכה להראות אסטטית,חשב.
הנה היא חוזרת עם מגש.
ה"חמוצים נגמרו!" פלטה ופנתה שוב לשמן.
כן? ומה בדבר,"בתיאבון,אדוני? "בבקשה,אדוני? "ערב טוב" , חשב. אלף כמותה יכול היה להשיג פעם. צעירות ושאפתניות, שהיו מוכנות לעבוד אצלו בגרושים!. תן לאחת כזאת להרים את הראש, והיא ישר תתפוש תחת, תרתי-משמע!
הוא סיים את ארוחתו. לא משהו!,ציין לעצמו. הקמצנות חוגגת פה בגודל המנה. מתאימה יותר למדינת ליליפוטים, מאשר לאדם במימדיו. בזהירות,אם לא יסתכלו לעברו,ינסה להכניס חתיכת לחם לכיס, אבל לעזאזל, אם בכל זאת יביט הטבח השמן באותו רגע ? ,או תסתובב אליו המעשנת עבת הבשר בדיוק באותו רגע קריטי- איך ירגיש אז?... . את הכסף כבר הניח על המגש בתחילת הארוחה.איזה שקט מחניק יש פה... .
הם הפסיקו עכשיו לדבר, ושניהם נעצו בו עיניים חשדניות, כמו היה איזה גנב בפוטנציה. לבטח הם מחכים שיסתלק כבר בלי לגרום נזק למקום, וכדי לסיים את יום העבודה הזוחל שלהם. למה לא נכנסים עוד אנשים כדי להפיג את השקט הנוראי הזה ואת המועקה שלו?. כמה רצה באותו רגע להיבלע , ולהיות אחד מיני רבים. בשעה כזאת של היום,אמורה המסעדה להיות עמוסה באנשים, אבל הם אינם... . טוב! אי אפשר לשבת יותר . המבטים שלהם דוקרים כסכינים. למה אין מוסיקה, לשבור קצת את השקט הזה. כאילו הכול מת וכל העולם מונה טבח שמן, מלצרית חמוצת- הבעה ונווד מרושש.
הוא דחף את הכסא לאחור, מתחלחל מצווחת גרירת הכסא על הרצפה. נעמד במלוא קומתו המרופטת. עיניו פגשו את מבטי השניים שבחנו אותו בדממה. הזמן עצר מלכת. השקט צפצף בראשו , צפצוף איטי ומתמשך, כמו מתיחת גומי-לעיסה שדבק.הוא ניגש אל הדלפק שם עמדו ליד הקופה הרושמת, בחן את פניהם הקרים.
לפתע הוציא מתוך כיסו השמאלי את המטבע שנשארה לו והניח אותה בנקישה על השולחן.
"בשביל השירות",אמר. "זה בשביל השירות"... , חייך לעומתם בחיוך מאולץ,סבב על עקביו ויצא מהמסעדה, כשהוא נושם עמוק, ומותח את גופו המכווץ בהתרווחות של הקלה .
נכתב על ידי
יולי49, אישה בת 75 מחדרה, בתאריך 01/04/2016
(סיפור זה נצפה 4,893 פעמים)
