זר פרחים/סיפור
 
     רפוסה ישבה על הכסא במטבח, בוהה בדלת הכניסה של הבית. באוזנה צלצל עדיין הצליל הצורם של טריקת הדלת מאמש, והמשפט האחרון שאמר: : "איך את נראית?..., תטפחי קצת את עצמך...".
הבית עכשיו שקַט, עטוף בתעוקה. היא היושבת כאן ובוהה תהיה כבר בת שלושים ושמונה בקיץ. נשואה שנה לדני-  אשתו השנייה. בפעם האחרונה שבהתה בעצמה במראה נראתה מבוגרת בלבוש הבית שלה, בשיערה  הסתור ובנעלי הבית המגושמות של דני. כן, הוא צודק. לאחרונה איננה במצב רוח לעצמה. המראה שלה באמת מוזנח. אבל מה לעשות שככה היא?, ואם טוב לה כך,אז מה זה מפריע לו?.  האם כל כך השתנתה מאז שאהב אותה?. לדעתה,לא. רק הוסיפה עכשיו לעצמה עצבות מהולה בהרגשה כללית רעה. מה קורה לו לאחרונה?... . כל דבר מעצבן אותו.לא ניתן כלל לשוחח וללבן בעיות. בכל מפגש איתה  חייב להטיח בה עלבונות- לעזאזל איתו!. היא הרגישה עכשיו בחילה, ומהרה לשירותים להוציא את כל פרוסות הלחם שהלעיטה על עצמה ,עם כל ממרחי המיונז, הביצים והנקניק שדחסה לפיה מהבוקר.
 
זה לא פעם ראשונה שדני עוזב את הבית. בהתחלה נעלם לשעה,אחר כך לשעות, ועכשיו  גם לא חוזר בלילה-איננו... . מכל הבקרים שהכירה, הבוקר הזה התחיל שונה . לראשונה היא מתחילה את יומה-לבד. זמן הרהור המתין לה היום,על שקרה אמש,ולמה? . לראשונה לא ישן לצדה. כשהחליט לעזוב לקח איתו את התיק הגדול, זרק לתוכו ברישול חולצה וזוג תחתונים,סילק ממקומה את מברשת-השיניים ואת מכונת- הגילוח  שלו ,ויצא... .  לאחרונה לוקח איתו תמיד את התיק הגדול.לפני שבוע כשעזב רק לכמה שעות,גם לקח אותו. קשה לה לדעת מה בראש שלו הפעם...  .
 
מצבי -שֶׁינָה ועֶרוּת לסירוגין ,היו מנת חלקה בלילה הארוך הזה. הכריחה עצמה שלא להפנות את ראשה וגופה לצד מיטתו. בראשה ראתה את האין.  את מברשת השיניים שלו, ומכונת הגילוח-חסרים. גם ה"אפטר –שייב" שקנתה לו ליום ההולדת- נעלם מהמדף. תעוקת לב התפשטה בבטנה, מסמנת לה את עזיבתו. ואולי יותר את הישארותה בלעדיו. היא שנאה את הלבד, את הכרית החלקה שלצידה, את חידוד השקט בדירה ,שעורר  בה בדידות מרתיעה. בעיקר הפריע לה לא להבין את ראשו המתחבט. המריבות איתה  לא התאפיינו בסיבה אחת,אלא התעוררו בכל פעם בשל גחמה אחרת שלו.  עד לאחרונה התייחס אליה נפלא. היא הרגישה את אהבתו. החיוך שלו הביע רגש רך. כשראה אותה עם חזרתו מהעבודה, פניו התרככו מיד וזרועותיו חבקו אותה בחום, ממיסות  את גופה.
רק לאחרונה  התמלא החלל בבית במתח לא מוסבר. גילויי החיבה שהפגינה כלפיו לא צלחו להפשיר אותו. משהו מציק לו-היא לא ידעה את מהותו. חסר סבלנות נע בבית באי שקט טורדני. ניסתה לפייסו, להרגיע, למתן את כעסו,אך שום דבר לא אותת שינוי-  הוא היה בלתי נסבל. ה"חדשות" בטלוויזיה עצבנו אותו. דִּבוּרה נתקל בחוסר הקשבה. הוא התפרץ בכעס  על העובדים במשרדו,(סיפר על כך,אך לא תירץ). שיחות הטלפון איתה ועם מקורביו התנהלו בהרמת קול-חסרת סבלנות. בסיומן  יצא את הבית  בנמהרות של אדם קצר רוח. כשחזר - נרגע. שתק  לזמן  מה, והחיים נראו חוזרים למסלולם. אך ההפוגה הייתה קצרה. מהר מאוד חזר לסורו, ומריבה  חדשה לא איחרה להגיע.
        עכשיו נזכרה בביקורו של אביו. דני הביא אותו מבית האבות לארוחת ערב אצלם. במשך כל הארוחה ספר האב על משפחתו בפולין ואיך נשלחו לגטו. דני היה חסר סבלנות לחלוטין. כל רגע קם מהשולחן,גרר ברעש את הכסא שעליו ישב, הקיש בעצבנות במזלג ונדנד את רגלו תחת השולחן, נוגע לא נוגע בשלה. כשאמרה לאביו הזקן שאין טעם שיספר,כי בלאו הכי דני לא מקשיב, התרומם דני בבת אחת מהכסא, תקע בה מבט כעוס,ארז את תיקו ויצא מהבית בטריקת הדלת הרגילה שלו.
 
הפעם עזב את הבית סתם כך ללא סיבה. זרק לעברה משפט פוגעני,והסתלק. אפילו לא הספיקה להסביר לו את מצבה.
היא נעמדה מול הראי, והדקה  לגופה את החולצה הרחבה שלבשה- נזכרה בערגה כמה אהבה לטפח את עצמה לפני שהלכה לעבודתה. המראה שלה היה ללא רבב. כשנכנסה למשרד של יורם, המבט שלו דיבר אליה הערכה. גברים החמיאו לה ונשים ניתחו את הופעתה, בוחנים בהערכה את בגדיה ונעליה התואמות. שנים עבדה במשרדו של יורם. עורך דין עם נשמה טובה, אמרה  וחייכה לעצמה  בנוסטלגיה. היחיד שהכיר במסירותה וביעילותה ושלח אותה לקורסים וכך יכלה להתקדם בעבודה אצלו . יורם הוא חברו הטוב  של דני, עוד מהתקופה ששניהם למדו יחד משפטים. אך דני הפסיק ופנה ל"עסקים" ויורם נכון להיום עורך-דין מצליח. הוא  גם זה שהכיר בניהם, בעוד שהוא  עצמו בחר להישאר ברווקותו.
לאחר החתונה החליטו שעדיף שתישאר בבית,כי בלאו הכי המשכורת שלה איננה משמעותית לכלכלת משפחתם הקטנה., והרי עוד מעט יגיעו הילדים. דני דווקא  נראה מרוצה מתפקוּדה בבית, אך בכל זאת משהו מפריע לו לאחרונה- השד יודע למה... .
עכשיו שוב הרגישה בחילה ושוב מהרה לשירותים, והקיאה את נשמתה. סוף, סוף ביקרה בתחילת השבוע אצל הרופא שלה והחלה  לטפל באנמיה. מהבוקר היא יושבת כך במטבח, מתקשה לקבל את התנהגותו. אולי ככה זה ב 'נישואין –שניים'? ,אולי  דני רוצה שתידמה לאשתו הקודמת?... . מה הוא חושב לעצמו, שהכושית יכולה להפוך עורה?... . מעניין שאף פעם לא אמר לה באופן מוחלט שאוהב אותה. כבר בתחילת הקשר ביניהם כששאלה אותו, ענה באיזה משפט סתמי "שאולי?",ולזה חובר מיידית חיוך מסתורי.  עכשיו נדמה לה שפחד לאהוב , אולי פחד להתקשר רגשית אליה?. נהג בה באיפוק ובמסתורין, כמו  מסתיר סוד. אם היה שואל אותה אם היא אוהבת, הייתה משיבה לו ב"כן" מוחלט. מאז ה"אולי" שלו, פסקה לשאול.
 מה קרה לו?...  . לאחרונה העצבנות שלו בהקה מול עיניה, ואי השקט השתקף בתנועותיו התזזיתיות. היא לא רצתה לשאול - לא נוצרה הזדמנות לכך. לעצמה אמרה, שכשיחזור  הביתה תנסה להושיבו מולה לשיחה, כי איננה מסכימה יותר לספוג את התנהגותו.
 
 הטלפון צלצל. היא כוסתה מידית בהתרגשות, מאיצת דופק.הייתה בטוחה שזה הוא,אבל קולה של יוכי נשמע, ונחשול של אכזבה,התנחל שוב בבטנה הריקה.  "היי,יוכי? מה העניינים?",שאלה חסרת אנרגיה.
"אני בסדר. מה איתך? היית אצל הרופא?"
"כן",ענתה .
"נו כבר! דברי! יש תשובה?"
"כן",אבל זה לא לטלפון!"
"בואי אלי. עשיתי מרק  ממש מהסרטים!".
"אולי",ענתה , (מילה שלמדה מדני).
 אחר כך סגרה את הטלפון,ושוב התיישבה בכיסא, מביטה על דלת הכניסה לבית.
מעניין אמרה, אם היה משהו שואל אותה היום אם היא אוהבת את דני, הייתה משיבה שכבר לא כל-כך, ושלא כל כך מעניין אותה אם הוא אוהב אותה, ואולי  העזיבות שלו עשו לה לב של אבן.
היא החליטה לצאת מההרגשה הזאת. נכנסה למקלחת שרעננה  והפיחה בא חיות. לבשה בגד מחמיא ויצאה לרחוב, נושמת את  קרירות האוויר המרענן. היא הלכה ללא מטרה וכיוון מוגדר. ראשה לא היה קשור לצעדיה- הוא תכנן עתיד אחר. גם לפגוש את יוכי לא רצתה. מחוסרת  סבלנות צעדה ברחובות ללא מטרה, מהרהרת , מה יהיה עכשיו? הרי לא ניתן להמשיך כך... .
 
דני נעצר מול דוכן פרחים. הוא בחן את שלל הפרחים שניצבו שורות,שורות על הדוכן,כמקהלת צבעים חנוטים בנייר צבעוני, וטבולים בדליי מים. "איזה פרח תאהב?", התלבט. "ואולי אביא לה ורד בודד ואדום, זקוף קומה שיספר לה  אהבה?...". הוא בחר זר פרחים ססגוני ועליז, ומיהר לדרכו,  פתח את דלת הבית , הניח בפיזור נפש את תיקו,קרא בשמה לתוך חלל הבית,וכשלא נענה ניגש לבחור אגרטל תואם, והניח את הזר הצבעוני במרכז שידת האיפור שלה בחדר השינה. הבית היה ריק. השקט שלט בכל פינה.
אחוז צפייה הסתובב בדירה הינה והינה, מתלבט אם להרים טלפון אליה. לבסוף התיישב בסלון והדליק את הטלוויזיה, ולו כדי שישמעו קולות אדם סביבו.
 
כשחזרה הביתה, מצאה את דני יושב בסלון.
" אפה היית?",שאל.
"אצל יוכי",שיקרה באדישות .
" את נראית טוב" אמר. "הפנים שלך קבלו קצת צבע". הוא חייך אליה את חיוכו  המקסים,מנסה להמיס את קשיחותה.
בוחנת את פניו,הרהרה שנוהג בה כמו נהנה לשוב ולראותה, אך הפגיעות בה  שכנה בתוכה , מסרבת להתמוסס. מתעלמת מהערתו שאלה:"רוצה  קפה?"
 "לא, כרגע שתיתי אצל יורם".
 יותר לא יכלה להבליג. הוא היה אצל יורם חברו העו"ד. ידעה שאם יאמר עכשיו שהוא עוזב לתמיד, זה ישנה את חייה. גם לא ידעה איך לשאול,אך לפתע יצא מפיה המשפט, שכל כך פחדה להוציאו.
"ומה יורם אמר לך?, לעזוב או להישאר?...".
 
הוא מהר אל חדר השינה, שלף את זר הפרחים הצבעוני והגיש לה.  מופתעת, מיהרה להושיט את ידיה ואחזה בזר, חשה את הלמות ליבה המתרונן.
"להישאר!",אמר מחייך במאור עיניים, והתקרב. חובק ומאתר את שפתיה, נשק לה ארוכות. אחר- כך הוביל אותה אל הספה, הניח את הפרחים באגרטל, והניח אותו במרכז השולחן. הוא החל לקלף ממנה את בגדיה,גורר אותה אל השטיח. "דני...דני... אני בְּהֶרָ..."
"אני יודע...אני מאושר... כל כך רציתי... ", ענה בין נשיקה אחת לשנייה." כל כך רוצה כבר להיות אבא...," והמשיך לכסות את גופה בנשיקות.
 
 יותר מאוחר בלילה, כשישבו זה מול זו במטבח הקטן,סיפר לה שישן  בלילה אצל יורם,אך לא לפני שהלך לרופא שלה כהרגלו, ושהפעם בישר לו על ההיריון.  הוא היה כל כך מבולבל ומרוגש, לכן רצה לחלוק את התרגשותו עם חברו .
"את לא ידעת ,אבל כבר חודשים אני מחכה לבשורה הזאת. אני יודע שאת חושבת שאני לא אוהב,אבל אני כן- מאוד אוהב, יותר מאי פעם... . לאחרונה התפרצתי. אני מודע לכך-הרגשתי מתוסכל.   מאשתי הראשונה אין לי ילדים. חשבתי שלעולם לא יהיו לי ..., ואני מת על ילדים..., מת שנהיה משפחה . פחדתי.  הייתי משוכנע שאני לא גבר, ושאינני יכול לעבֶּר אותך. את העצבנות הוצאתי עלייך. אני מצטער מיכלי. סבלת מימני. אני לא יכול לראות אותי חי בלעדייך. את המשענת שלי. עשית אותי היום כל כך מאושר... ,אנחנו בהריון!!...".
 
הוא הרים אותה על  רגליה וכפף ראשו לעבר ראשה, מסית בעדינות בידו את פניהַּ אליו, בוחן ברוך את עיניה. הוא אחז במותניה, מהדקה לגופו החסון ונשק לה ברוך על שפתיה.  מחוסרת נשימה, מצונפת  בתוך חזהו, הסיתה את ראשה,והביטה  מבעד לשקע צווארו  על זר הפרחים הססגוני שעל השולחן. היא חייכה. עיניה נצצו  עונג .
 

נכתב על ידי יולי49, אישה בת 75 מחדרה, בתאריך 24/08/2015
(סיפור זה נצפה 4,975 פעמים)

לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]