זאת השכונה שלי.
השכונה שבה גדלתי לאיטי...
השכונה שכל הילדות המקסימה עברה לי שם.
זאת השכונה המכוערת.
שיש בה בניינים דו קומתיים.
השכונה שמתחילה מבניין העיריה ...
ומסתיימת לה בתחנת רכבת ג צפון.היכן שהפושטקים היו גרים.
בשכונה שלי שרץ לו קולנוע אורות..קולנוע מכוער להפליא.
אבל זכור לי מכל קצות העיר באו אליו.
ואיך שכל יום שישי היינו רצים כסהרורים.
כל החברה.לקנות כרטיס ממרדוש העצבני.
ולראות את גוליאנו גמה.מביס את האינדיאנים.
ובסוף הסרט למחוא כפיים.
זוכר איך בקבוקי טמפו היו עפים לנו בין הרגלים.לאורך האולם.
אבל שתקנו כי הפושטקים ישבו תמיד למעלה.
ואיך ילדים צעקו סרטן .סרטן.כשנתקע הסרט..
היה גם אברם הזקן עם העגלה של הממתקים .
שהיה עובר בשבתות.והיינו מפלחים לו וופלה...
זוכר את גינגי השכן שלי בן גילי.שתמיד זמם לכיוונים אפלים.
וזוכר את שולה השכנה היפה בת ה16.
שנתנה לכולם.ורק לי לא...ששאלתי למה?אותך אני אוהבת רטנה..
מתגעגע לשכונה האפלה שלי.שמשמאלה היה בית ספר נטעים תולעים.
איך אשכח את חיים שמכר לנו חצי לחם מלא באריסה ב30 אגורות.
ולא שוכח את סמי אם הקביים.שהיה גס.והיה מביא ירחוני בול..
ואת רבקה שתמיד היה לה בתיק סין רומן..ורק היא יודעת מה קרה ...תמיד אהבתי את הפלאפל של אלה העיראקית.העצבנית.שהייתה מוכרת לנו פלאפל בפיגמה..
כן זה בתמצית קצה ילדותי הקסומה.
אני מניח שאף אחד לא שוכח את ילדותו.
זה עוקב אחריך עד סופך.
לא שוכח כלום למרות כובד השנים שחלפו.
תמיד זוכר.ותמיד אזכור עד סוף ימיי.
אוהב אותך שכונה ג
(סיפור זה נצפה 2,022 פעמים)
