היה זה בקיץ 94..שנה אחרי מותו של אבי היקר.בדיוק נפרדתי משרית.והייתי בשנה של עצבים גבוהים.החלטתי לרדת לסיני.
לנקות את הראש ולהעיף אותו לכל הרוחות.לקחתי איתי את הספר.התפסן בשדה השיפון.רדיו-טייפ נייד.קלטת עם שיר אחד בלבד.לילות משי לבן.של המודי בלוז...שיר שאבי היקר אהב מאוד...ושקית גראס...הגעתי לראש השטן.חיפשתי להתבודד.להיכנס לטראנס של לבד.בלי אנשים.רוב היום הייתי מסטול.ללא תנועה.ללא תזוזה.רפוי.כבוי.דהוי.הגיע הלילה...לקחתי הטייפ.והגראס...ישבתי מול החוף הנקי...והכוכבים מעליי.גילגלתי לי סיגריה...והתחלתי להזות.שכבתי על החוף.מביט למעלה..שם את השיר בשיא הווליום.מתחיל לצייר את דמותו של אבי בשמיים.התחלתי לשאול את עצמי.מה החיים האלה?לאן הם לוקחים אותנו?יש שם למעלה משהו?למה הם קצרים החיים?דמעות ירדו לי.כשראיתי את דמותו של אבי בשמיים.ההזייה הייתה חזקה.התחלתי לרעוד...פתאום אני שומע קול של בחורה...הוא צריך טיפול.הוא ניראה לא טוב בכלל...קמתי הבטתי בהם.ושתקתי.היא זרקה לי...היית בהזייה גדולה.כן הנהנתי.והלכתי לי לחושה.ושמתי השיר שוב מההתחלה.....
לילות משי לבן.
לעולם לא מסתיימים.
הולך ומביט באנשים.
כן אני אוהב אותך.......
(סיפור זה נצפה 1,844 פעמים)
