זה היה לפני שבועיים.בעודי משוטט לי עים המונית בעירי הגדולה.תר ומחפש נוסעים.צדה עיניי מרחוק...בחורה על כסא גלגלים.ולידה פילפינית גבוהה כבדת גוף.ראיתי כמה מוניות שעברו.אבל לא עצרו.זכרתי שנהגי מונית אין להם סבלנות.לזקנים ואנשים עם כסא גלגלים.עצרתי..........ואז ראיתי בחורה בת 35 קטנה מאוד.על כסא גלגלים.ואז היא שאלה אותי.התואיל לקחת אותנו להצגה בבית החייל.אנחנו מאחרים.ברורר שהסכמתי.ואז הפילפינית הרימה אותה כתינוק והניחה אותה מאחוריי.בזמן שהפליפינית קיפלה את הכסא.הסתובבתי והתחלתי לשוחח איתה.היא הייתה מקסימה.ועם חוש הומור מצחיק. ואז היא סיפרה לי על הקשיים שלה .הבטתי בה ראיתי מולי אשה קטנה.כגובה תינוק.עם חדוות חיים ניפלאה.כשנפרדנו הבטתי בה.וראיתי אושר בעיניה שהגענו בזמן להצגה..ואז שמתי דיסק ....ואני שומע...ראיתי מראות עצובים ושמחים.רציתי לשאול למה?אל תשאל ילד.אל תשאל ילד.תן רק חיוך.והמשכתי כשעיניי נהיו אדומות במראה.והתחלתי לזמזם.חייכתי.אבל לא שאלתי כמילות השיר.ונסעתי לי............
